Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Filter by Categories

אייל אסולין

הרולס רויס היא קודש הקודשים של רכבי היוקרה בעולם. החברה מייצרת כלי רכב מעטים להפליא בחודש, בהתאמה אישית לכל לקוח. זהו סמל יוקרה מובהק לעושר ומפגן כוח קיצוני של הקפיטליזם.

Ark של אסולין הוא יצור כלאיים של רולס רויס וארון הברית בדמות שתי חזיתות רכב המחוברות זו לאחוריה של זו (בדומה לרכב ה"קומבינה", המורכב משני כלי רכב שונים, בסרט הישראלי "קומפוט נעליים" בבימוי יהודה ברקן ועזרא שם טוב).

חזית הרולס רויס נועדה להרשים. כאשר אנו מביטים בה מלפנים, שבכת הגריל שמחיצותיה מסודרות ידנית בכל אחד מן הדגמים כבר למעלה ממאה שנה נראית כחזית מקדש יווני. מחיצות הגריל הן עמודי המקדש, עליהן נסמך הגג המשופע ובפסגתו ניצבת אלת ניצחון, ניקה. פסל הניקה של מכונית הרולס נקרא "רוח האקסטזה" (Spirit of Ecstasy), ובכלי הרכב שלפנינו מוגדלים הפסלים באופן ניכר.

יתר על כן, חיבור שתי החזיתות יוצר מבנה שמשני צדדיו מופיעה אותה חזית מקדש יווני, בדיוק לפי ההיגיון הסימטרי של בניית המקדשים הללו, שבזיכרון הקולקטיבי שלנו הם מבני אבן, אך במקור היו מקושטים בזהב לרוב. ואכן, הרכב כולו טבול בכרום דמוי זהב, ומחזיר אור באופן מופגן ומוגזם. פנסי הערפל שלו מוארכים בצינורות המוארים מבפנים באור עז. הם נראים כמו מוטות נשיאה, כאילו מזמינים להרים את כלי הרכב משני צדדיו. לא יטעה מי שימצא בכך דמיון לארון הקודש אותה תיבה מצופה זהב ועליה שני כרובים, המזכירים את אלו השומרים את פתח גן העדן בלהט החרב המתהפכת. מטרתם של השניים אינה להצר את הקודש, אלא לשמור עליו, לשמור על הברית. לארון יוחסו תכונות עלטבעיות, ואסולין כמו מרעיף תכונות כאלה על כלי הרכב שיצר. ואולם, כל הזהב הזה לא נועד לשמירה על הברית האינטימית שבין הגשמי לרוחני, כפי שיעידו אלות הניצחון הפונות בעבודה כלפי חוץ, בניגוד לכרובי ארון הקודש, הפונים פנימה. סמל הרולס רויס הוא התגלמות של חילוניות מקודשת, תמצית פעולת המערך הקפיטליסטי, הסופג ומאכל גם את הטקסים הדתיים כדי שיתאימו למטרותיו העיקריות, קרי, יצירת עוד ועוד רווח.

הרולס רויס של אסולין עוברת "שיפור עכשווי" ברוח "pimp my ride": הנמכת מתלים, קיצוץ גג וחישוקים של מירוצי רחוב. היא כמעט נחה על הרצפה ממש. אלא שרכב מיתולוגי כרולס רויס לא נועד לעבור שיפוץ, קיצוץ או "שיפור". זה כמעט בגדר חילול הקודש. דווקא חריגה זו מן הסדר הטוב מפנה את מחשבתנו ביתר שאת אל השיפור והשיפוץ העצמיים המככבים בתוכניות ריאליטי ברוח "עשו זאת בעצמכם", שגרוטאות הופכות בהם למוצרי יוקרה, משל היה הרווח המיידי ממש בהישג יד, צפון בערימות הזבל המתגבהות שהן הקליפה הבלתי אכילה (אך גם התוצר המעוכל) של תרבות הצריכה העכשווית.

תוכניות "שיפור עצמי" אלה ניזונות מן הצורך להעפיל בסולם החברתי צורך שהולך ונעשה נואש במציאות שקהילות תומכות מתפרקות בה, יוקר המחיה נעשה בלתי אפשרי והקיום נעשה לתהליך הישרדות יומיומי. תוכניות כאלה משמשות מעין פנטזיות, אך במקום לספק מוצא של רגע מן המציאות, נדמה שהן מבצרות את המציאות הזו וכמעט מקדשות אותה. הפנטזיה נעשית חשובה יותר מהחיים עצמם, וככל שאלו נעשים יותר ויותר בלתי נסבלים, כך נעשית הפנטזיה יותר ויותר מופרכת (יעידו לוחות שנה של פרארי במוסכים של פיאט). הקליפה חשובה יותר מהליבה.

בעבודותיו של אסולין, הרוחני מושטח והגשמי מואדר. עניינן של הקליפות החלולות והמעטפות הריקות של מכלול יצירתו הוא עיצובה של זהות גברית וולגרית ומוחצנת. האסתטיקה הגברית ה"מוזהבת" הבולטת בעבודותיו היא מאפיין פועלי מובהק, והקריצה לעולם ה"אביזרים לגבר" מעידה על המאפיינים האסתטיים המוגזמים כעל מרכיביו הנואשים של "עצמי מלאכותי": מעטפת מרשימה, זוהרת ואטומה, שמסתירה גבריות הנתונה במשבר מתמשך.

שותפים:

תערוכות: