״אנו מגנים באופן החריף ביותר את התצוגה המחפירה של השנאה, הקנאות והאלימות… מהרבה צדדים… הרבה צדדים"
– נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, מגיב לפיגוע בשרלוטסוויל, וירג׳יניה, אוגוסט 2017
סדרת האירועים האלימים שהתחוללה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, באוגוסט 2017 החלה על רקע החלטתה של מועצת העיר להעתיק ממקומה המרכזי את האנדרטה להנצחת הגנרל רוברט א. לי, מפקד צבאות הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית.
שרלוטסוויל היא עיר קטנה במרכז וירג'יניה. היא ביתם של כ-50,000 תושבים, וכן ביתה של אוניברסיטת וירג'יניה: מעוז ליברלי בלבה של המדינה המצולקת ביותר ממלחמת האזרחים. היא מרוחקת כמאה קילומטר מבירת וירג'יניה, ריצ'מונד, ששימשה עיר הבירה של מדינות הקונפדרציה, וכמאתיים קילומטרים מוושינגטון, בירת ארצות הברית.
שרלוטסוויל נבחרה כיעד לעצרת תנועות האלט–רייט, שהתקיימה תחת הסיסמה "מאחדים את הימין" (Unite the Right), מכיוון שהיא קטנה מספיק ו"ליברלית מדי". האנדרטה בת 93 השנים שימשה טריגר: קריאה לפעולה שסיפקה מטרייה רחבה די הצורך לכמה וכמה תנועות ימין קיצוני. תנועת האלט–רייט, שתיפקדה עד לאותו רגע בעיקר כתנועה של טרולים הפועלים ברשת ונסמכים על האנונימיות שהיא מקנה להם, התגלמה לפתע פיזית בהמון לבן וחמוש, ובו פעילים ניאו–נאצים, אנשי קו קלוקס קלאן ולאומנים לבנים מכל רחבי ארצות הברית. הם הניפו דגלי קונפדרציה וצלבי קרס, אחזו בלפידי גינה בוערים, צעדו בסך וצעקו כאיש אחד "דם–אדמה" ו"יהודים לא יקחו את מקומנו". בשיא האירועים נהרגה אשה אחת ו-19 אחרים נפצעו בפיגוע דריסה: ג'יימס אלכס פילדס, צעיר בן עשרים מאוהיו, האיץ במכוניתו בפראות היישר לתוך הפגנה שנערכה נגד עצרת הימין. עצרת האלט–רייט נחשבה לכינוס הגדול ביותר של פעילי ימין קיצוני מזה עשורים, ומעשהו של פילדס הצליח לקרוע באבחה אחת את הכסות המהוגנת מעל המורשת הדרומית. אירועי שרלוטסוויל היו האות לכך שאנו בעידן חדש – עידן שבו תפישות של עליונות לבנה מקבלות רוח גבית ממנהיג העולם החופשי.
בתערוכת היחיד "וויני (בת אמיתית)" בוחנת אפרת ויטל את המורשת הטעונה והמדממת של הדרום העמוק בארצות הברית. במשך למעלה משנה נעה ויטל בין מדינת ג'ורג'יה לווירג'יניה; מסעה זה החל בשנת 2012, בשלהי שנות כהונתו הראשונה של ברק אובמה, הנשיא האפרו–אמריקאי הראשון, הרבה לפני שמישהו יכול היה להעלות על דעתו את האפשרות שדונלד טראמפ ירש את מקומו.
מסעה של ויטל החל באת'נס, ג'ורג'יה ועבר גם בלקסינגטון, וירג'יניה – מקום קבורתו של הגנרל רוברט א. לי. הוא לא פסח גם על לינצ'בורג, שסמוך לה נכנע הגנרל לי לגנרל יוליסס גרנט מכוחות הצפון, ואף לא על ריצ'מונד (בירת הקונפדרציה, כאמור) ועל שרלוטסוויל, בין היתר. המסע הסתיים בארלינגטון, שם שוכן כיום – על שטחה של אחוזת משפחת לי – בית הקברות הלאומי שבו קבורים מאות אלפי חללים של צבא ארצות הברית, מתקופת מלחמת האזרחים ועד ימינו אנו. בכל עיר תרה ויטל אחר סימנים המנציחים את מורשת הדרום, ומצאה אותם בלא יוצא מן הכלל בדמות מאות מונומנטים כמעט זהים זה לזה שנקבעו בעיירות השונות. בין אם התושבים המקומיים מוצאים שמדובר במקור לגאווה ובין אם לאו, מדובר בתזכורת מתמשכת לכך שמורשת הדרום הגזענית לא פסה מן העולם, ועודה עושה את שלה מתחת לפני השטח. הדרום הובס במלחמה, אך ניצח אחריה.
מבטה של ויטל זר. היא אינה בת המקום, והיכרותה עם ארצות הברית מתבססת על דימויי תרבות ההמונים שלה, ובייחוד על תוצרי הצילום התיעודי והקולנוע העלילתי– שני תחומים שנולדו במידה רבה מתוך מלחמת האזרחים האמריקאית, שהיתה הקונפליקט הצבאי הראשון שצולם ותועד באופן מקיף. אלפי דימויים מן המלחמה זכו לתפוצה ברחבי ארצות הברית.
מסעה של ויטל, אם כן, הוא מסעה של צלמת בעקבות האבות המייסדים של הצילום התיעודי–אמריקאי – שמות שבהם ייתקלו כל משתתפי קורס מבוא לצילום כבר בשיעור הראשון – ולא פחות מכך, מסעה בעקבות יוצרי הדימויים הקולנועיים שהיו לתווי ההיכר של זמננו ושל תרבותנו. "לידתה של אומה", הסרט האמריקאי העלילתי הראשון, הוא–הוא האפוס הקולנועי שיצר את התבנית ההוליוודית התקפה עד ימינו מבחינה אידיאולוגית וצורנית גם יחד. סרטו זה של ד. ו. גריפית משנת 1915 הוא גם יצירה שנויה במחלוקת: לצד היותה יצירה חלוצית ומכוננת, היא גם גזענית במפגיע, וחלקה השני, המתאר את תקופת השיקום שלאחר המלחמה, מציג את האפרו–אמריקאים כפראים שהתשובה היחידה להם היא ארגון הקו קלוקס קלאן.
ויטל מנסה לפצח את הדנ"א הדרומי בסבלנות ובקשב, בנסיעה מעיר לעיר, בשיחות עם תושבות מקומיות ובפעולת הצילום עצמה. היא מקלפת את הכיסוי הדק של דימויי הגאווה, האומץ הצבאי ו"דרך החיים הדרומית". מתחתם היא מוצאת את אותה מטרה אבודה ובלתי מוסרית: את הגזענות החבויה, שבשם "דרך החיים הדרומית" ו"ההיסטוריה הלבנה" מתפרצת כעת ברחבי ארצות הברית.
"עיר נורמלית"
שמה של עבודת הווידיאו "Normal Town" ("עיר נורמלית") הוא כשם פרבר בעיר את'נס, ג'ורג'יה, שבעצמו קיבל את שמו מן הסמינר למורות לאזורים כפריים, Normal School, שהוקם בו בשנת 1891. אותו פרבר כל–אמריקאי אינו פרבר מגורים רגיל. אף שהוא נראה כעיירה אמריקאית טיפוסית, עם בתי עץ שבחזיתם מרפסות הפונות לחצר קדמית תחומה בכלונסאות לבנות, מדובר בשטח שאוניברסיטת ג'ורג'יה רכשה עוד לפני מלחמת האזרחים, ושימש מכללה ליוצאי צבא הקונפדרציה. בימי מלחמת העולם השנייה שימש קומפלקס המבנים את הצי האמריקאי, ולאחריה שימש בית ספר של חיל הים. כיום משכנת בו האוניברסיטה את אורחיה.
את סיפורו של המקום נושאים אלינו קולות נשים מקומיות, המספרות על געגועיהן לתקופה שבה פעל באזור בית הספר הצבאי. מדבריהן עולה הכמיהה הן לחיוניות שהביא בית הספר והן לקיומה של נוכחות צבאית המתערבבת באזרחית – נוכחותם של גברים לבושי מדים. צילומי העיר לוכדים עדיין שלטים המורים אל מגורי משפחות החיילים, כמו גם חלון ראווה ובו תלוי דגל צבא הדרום. לנוכח כל אלה, שלטי העסקים הנושאים את שם הפרבר – ובהם, בתרגום חופשי, "חנות חומרי בניין נורמלית" ו"סלון יופי נורמלי" – גורמים לנו, הצופים, להרים גבה. האומנם הכול כאן כה בסדר, כה נורמלי? כל תשובה גוררת בעקבותיה שורת תהיות מטרידות.
בת אמיתית
הבניין העתיק ביותר בקמפוס הנורמלי הוא היכל וויני דייוויס, שנקרא על שמה של ורינה (וויני) דייוויס, בת הזקונים של ג'פרסון דייוויס, נשיאה הראשון והיחיד של הקונפדרציה. וויני נולדה בשנת 1864, לקראת סופה של המלחמה, ולידתה נתפשה כמעין אות אופטימי בתקופה שבה העידו כל יתר הסימנים כי סופו של הדרום קרב.
וויני זכתה לכינוי "הבת הראשונה של הקונפדרציה", ותוארה זה שימש השראה למייסדות ארגון הנשים "איחוד בנות הקונפדרציה", שהוקם בשנת 1894 בנאשוויל, טנסי, שלושה עשורים לאחר תום המלחמה, כדי "להנציח את פועלם של לוחמי צבא הדרום" – ובמלים אחרות, כדי לנהל את הקרב על הזיכרון ולכונן מיתולוגיה שתבטיח את זיכויה של הקונפדרציה בתודעה ההיסטורית.
"איחוד בנות הקונפדרציה" היה לארגון הנשים המשפיע ביותר במדינות הדרום בסופה של המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. הפעילות בו אחראיות על הקמתם של כ-1,500 אתרי זיכרון ובכלל זה פסלים, מבנים ומוסדות שונים, רחובות מרכזיים, כיכרות, בתי ספר וגנים ציבוריים ברחבי ארצות הברית. כל זאת הצליחו פעילות הארגון לעשות ללא זכות הצבעה וללא השתתפות פעילה בפוליטיקה ממסדית, אלא באמצעות עבודה נחושה מאחורי הקלעים וקביעת עובדות בשטחים ציבוריים.
הרציונל לפעילותן זו היה פשוט: מי שינצח בקרב על התיעוד, חשבו, ינצח במלחמה. ואיזה תיעוד עולה על תיעוד באבן, קרי, במונומנטים? הרי אנדרטאות לסוגיהן אינן רק שואבות משמעות מן העבר – הן מאצילות עליו משמעות. הן מורות לנו כיצד יש לפרש ולזכור אירועים היסטוריים משמעותיים, ונוכחותן הפיזית העמידה כמו מכריזה, "היינו פה תמיד".
במדינות וירג'יניה וג'ורג'יה, שבהן ביקרה ויטל, הוצבו כ-397 אנדרטאות המנציחות את הקונפדרציה. למותר לציין שהאנדרטאות האלה – וחברותיהן – לא היו שם תמיד. למעשה, רק מיעוטן הוקמו בשנות פעילותו הראשונות של "איחוד בנות הקונפדרציה". לא זו בלבד, אלא שרוב האנדרטאות שהוקמו מאז שנת סיום המלחמה, 1865, ועד ראשית המאה העשרים ביקשו להנציח את חללי הדרום באופן כללי; רק בין 1900 ל-1940, בתקופת חוקי "ג'ים קרואו" להפרדה גזעית והשפל הכלכלי הגדול, החלו להופיע בדרום אנדרטאות המהללות את מנהיגיו בימי המלחמה – ורבות מאלה הוקמו אף מאוחר פי כמה, בשנות השישים של המאה העשרים (קרי, כמאה שנה לאחר תום המלחמה) כתגובת–נגד להתחזקותה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית. בכך יש כמובן גם כדי להסביר מדוע הוקמו רבים מן המונומנטים דווקא בסמוך לבתי משפט מקומיים: כל הבא בהיכלות הצדק נדרש לדעת כי מדובר בצדק של האדם הלבן.
אנו ארגון נשים
יש משהו מתעתע בטון המאופק–כביכול של "איחוד בנות הקונפדרציה", תנועה המתרפקת על מסורת אנגלוסקסית לבנה ועל תפקידי המגדר המסורתיים, שלפיהם עוצמתה של האשה נובעת מתמיכתה בגבר חזק. על פניו, פעילוֹת הארגון נראות בלתי מזיקות לגמרי: נושאות דגלה המהוה של שמרנות מיושנת, המייצגות כמיהה לעבר מדומיין, פשוט יותר, עבר של ערכי משפחה ומוסר.
ואולם, מאחורי הדימוי הרך מטפחות פעילות הארגון מזה מאה שנה ויותר מיתוס של גבורה – גבורתו של הדרום, שלמרות התבוסה שנחל אין לערער על צדקת דרכו, על צדקת מטרותיו כשנכנס למלחמה ואף לא על אורח חייו משכבר. במרכזו של מיתוס זה ניצב סיפורה של מטרה אבודה, שלהגנתה נחלצו מאות אלפי לוחמים, שהיו מעטים מול רבים וקמו כאיש אחד מול כוחות עדיפים שפלשו מצפון לכלותם. העקרונות שבשמם לחמו (כמו בכל סיפור מעשייה ראוי לשמו המועבר מדור לדור) פשוטים למדי: הלוחמים היו גברים עשויים ללא חת, אשר מסרו את חייהם כדי להבטיח את חירותם לנוכח תוקפנותו של הצפון; העבדות היתה בעצם מוסד שכולו נדיבות כלפי הפראים הפרימיטיבים, שגורלם שפר עליהם הודות לאדוניהם הנדיבים; וממילא לא העבדות היתה הגורם למלחמה, והכרזת האמנציפציה מפי לינקולן לאחריה, ארבעה ימים לפני שהתנקשו בחייו, היתה תוצר לוואי גרידא. ואם לא העבדות, מה היתה העילה למלחמה? הניאו–קונפדרטיבים מתעקשים כי היתה זו מלחמה על עצמאות ועל זכויות המדינה, ובמדינות הדרום מכנים את מלחמת האזרחים האמריקאית "מלחמה בין המדינות" או "מלחמת התוקפנות הצפונית" עד ימינו אנו.
מיצב הווידיאו "אנו ארגון נשים" (We Are a Women's Organization) נחלק לשלושה ערוצים. באחד ויטל חגה סביב המונומנטים השונים ברחבי וירג'יניה, ומבטה משתהה על לוחות האבן והמתכת שבהם נחקקו סמלי הקונפדרציה – סמלים שאינם אלא סמלי עליונות לבנה בכסות פטריוטית, ובעיני רבים מן התושבים המקומיים מסמלים את דרך חייהם זה דורות (המלחמה, יטענו, נסובה על דרך החיים הזו, והעבדות היתה כאמור רק ספיח שולי לעניין).
בערוץ וידיאו אחר עוקבת ויטל אחר איש מבוגר ברחוב. הוא לבוש חליפה מהודרת, ניצב זקוף לצד הליכון, מעשן סיגריה בעוד מכוניות עוברות על פניו. הוא התגלמות דמותו של הג'נטלמן הדרומי, אלגוריה למטרה האבודה, מעין גרסה חיה לפסל של רוברט א. לי. יש משהו מכמיר לב בגבר מבוגר והדור העומד זקוף לצד ההליכון, וחושף בכך את הפער שבין דימוי הג'נטלמן לבין פגיעותו של הגוף המבוגר. כשהוא מסיים לעשן, האיש זורק את הבדל לעבר הכביש וממשיך בדרכו. בניגוד לצפוי, הוא אינו נסמך על ההליכון ומתקדם לאטו, אלא פשוט מרים אותו בשתי ידיו וחוצה את המסך בצעד מהיר.
בערוץ הווידיאו השלישי אין תמונה. ויטל משתמשת בו בקולותיהן של נשות "איחוד בנות הקונפדרציה", שאותן היא מראיינת. גם הפעם, כמו ב"Normal Town", ויטל בוחרת לא להראות אותן. ניתן לראות בכך הד אירוני לדרך הפעולה של הארגון, אשר קולן של הפעילוֹת בו נשמע היטב במרחב הציבורי (ובעקבות האירועים האחרונים, גם במהדורות החדשות ברחבי ארצות הברית כולה והעולם כולו), אך הן עצמן מקפידות להיוותר בלתי נראות.
סוכנוֹת הזיכרון של הדרום הישן עושות למען הגברים ולשם הנצחתם, אך היכן מקומן שלהן בתמונה? פשוט: מאחורי כל פסל של רוברט א. לי עומדת "בת אמיתית של הקונפדרציה" שתתעקש כי האנדרטאות אינן יד לשנאה, אלא רק ייצוג של מורשת. אך מה באמת אפשר לעשות עם מורשת שאינה אלא מורשת של שנאה? העליונות הלבנה נטועה בלבה של אמריקה מבחינה חברתית ותרבותית, וצביעתה בגוונים של אצילות, כבוד ונוסטלגיה לא תשנה את העובדה שבשנת 1861, שנת תחילת המלחמה, היו במדינות הדרום למעלה מ-4 מיליון איש שהיו רכושם של אנשים אחרים. ההיסטוריה עצמה אינה משתנה גם אם נבכר את גרסתה הרומנטית על פני לקחיה.
"אף בארקדיה אני" (Et In Arcadia Ego)
במשך שנים היו האנדרטאות תזכורת לכך שלמרות כניעתם של צבאות הדרום, מלחמת האזרחים האמריקאית מעולם לא נגמרה. הפריבילגיה הלבנה חלקה שלמי כבוד מזדמנים לשיח של אחדות ושל שוויון זכויות, אך לצד זאת התענגה על בורות–מרצון בנוגע לכל מה שנוח יותר לא לדעת. הפריבילגיה הלבנה הסתתרה מאחורי ארגוני מתק שפתיים כמו "איחוד בנות הקונפדרציה", אך כעת אנו חוזים בהיסטוריה האמיתית מציצה מאחורי קלסתרה של "הבת האמיתית". אותו תת–מודע קולקטיבי לא צריך להסתתר עוד מאחורי לוחות אבן ושיח מכובס: הרשות נתונה והגבולות נפרצו.
מכלול עבודותיה של ויטל בתערוכה הוא בגדר תזכורת פוטנטית לכך שדונלד טראמפ אינו הבעיה, כי אם רק סימפטום – והבעיה עצמה אינה חדשה כלל וכלל. להפך. היא רק הסתתרה מאחורי מסכה של אחדות במשך כמה עשורים. וכעת, כמו כל "אחדות" המספקת רק כיסוי קוסמטי לקרעים מהותיים בגוף החברתי, היא קורסת לתוך עצמה.
עבודותיה של אפרת ויטל מספקות לנו הצצה לרגע–שלפני מציאות זמננו. היא מצליחה להתיק אותנו מעט לאחור, ולראות מה המתין שם כל העת: איזה הווה המתחזה לעבר רחוק ואידילי תסס באבן ורק חיכה להזדמנות לפרוץ.
רן קסמי אילן
*בהקשר זה מתבקש להזכיר גם את "חלף עם הרוח" מ-1939: דוגמה נוספת לדרך שבה שימש הקולנוע האמריקאי שופר אידיאולוגי לכתיבה המחודשת של ההיסטוריה על ידי הדרום. הסרט, המצטייר כאנדרטה לעולם ישן ואבוד, הוא המייצג הנאמן ביותר של תקופת האולפנים והזוהר ההוליוודי, ואבן דרך משמעותית בעיצוב זכר המלחמה לדורות שלא ידעו אותה.
