היבשות והפנים / יאיר ברק

תיבות תהודה

סיפורו של איקרוס הממריא מתוך המבוך על כנפיים שהרכיב לו אביו הוא סיפור החורבן שאנו משיתים על עצמנו בחטא היוהרה. הבן המגושם החוסה בצל אביו הגאון מחליט לסרב פתאום לקול הסמכות, ממריא אל על ומשלם על כך את המחיר. עניינה של תערוכת היחיד של יאיר ברק "לא כלום לאף אחד" הוא מערכת היחסים בין אבות לבנים, המבוססת על איזון עדין. האב צריך לכוון את הבן, אך לא לעמוד בדרכו. הבן צריך להתנתק מאביו, אך לא לחסל אותו בתוך כך. שני הצדדים צריכים להיות חזקים דיים כדי לשרוד שלמים. שניהם מהדהדים ומשקפים זה את זה, וגם זה עניינה של התערוכה.

את מערכת היחסים הראשונה שלו רוקם הילד עם אמו. האם היא הטבע, ומערכת היחסים המגוננת הזו היא ספֵרה סגורה המכילה רק שניים. דמות האב היא גורם המפר את המערכת הזוגית, ומבשר על קיומו של עולם שלם של חוקים וסמכות השוכן מחוץ לה, על אפשרות של תודעה המבוססת על תהליך בידול: מי אני ומי אינו אני. מי ההופכי לי. אין תודעה ללא שחרור מן החום ומן האפלה של הרחם, ממצב של חוסר הכרה.

האב חונך את הבן. הוא מנחה, אוהב ומגן, אך גם הורס וזועם. תהליך החניכה מתקיים עם אב מיטיב ונורא גם יחד. הבן מהדהד את אביו בעוצמה בנוכחותו ובהיעדרו. כמו קרני אור או גלי קול, הד דמות האב נספג בגוף במידה ומוחזר ממנו לאחר שהוסט ממסלולו.

האב הוא שירכיב לבנו את הכנפיים, אך הוא גם שיגביל נחרצות את תנועתו איתן. ואולי לא היוהרה היא שהביאה לנפילתו של איקרוס, אלא התרסתו הכושלת בפני דדלוס, אביו. מעופו כלפי מעלה, הרחק מן הדרך שהתווה לו אביו, אינה רק ניסיון לעלות (על אביו), אלא גם ניסיון נואש להיפרד ממנו. לצאת גם ממבוך היחסים. אך כמה רחוק יכול להגיע איקרוס עם אב כמו דדלוס? את צלילתו אל הים, מוקף מים כמו ברחמה של האם הגדולה, אפשר לראות גם כוויתור על דמות האב וכדחייה שלה.

תערוכתו של ברק נחלקת לשני חללים הפועלים בסנכרון: זה של האב וזה של הבן. שתי הטריטוריות נפרדות וניצבות זו לצד זו, ובכל פעם לוקחת אחת מהן את הבכורה. כשחלל אחד פעיל, האחר דומם. אולי מקשיב, אולי נאלם או נעלם. אין ביכולתם לפעול במקביל. כך הם מהבהבים ודוממים חליפות, בלולאה אינסופית, כשקיר חוצץ ביניהם.

דדלוס

בווידיאו "Mirror Therapy", איש זקן יושב באולם ריק למחצה ומקשיב לנגינת כינור. זהו חיים טאוב, כנר ומורה, ששימש קונצרטמייסטר של התזמורת הפילהרמונית הישראלית במשך שני עשורים. הוא דמות מיתולוגית בעולם המוסיקה הישראלי. אנו נוכחים בכיתת האמן שלו, הנערכת במסגרת סדנאות קשת אילון: מרכז מוסיקלי המקדם ומטפח כנרים צעירים מחוננים. אחדאחד עולים לפניו הנגנים הצעירים לכמה רגעים, ומנגנים לפניו יצירות לכינור בעוד הוא מתקן אותם. אך מצלמתו של ברק אינה מתמקדת בהם, אלא בטאוב עצמו ובתגובתו הפיזית לנגינה. הוא התגלמות דמותו של הזקן המופקד על חוכמת הדורות. הוא קול הסמכות, ותפקידו להורות את הדרך. זהו טקס חניכה ובו מאציל בעל הניסיון מהידע שלו על הדורות הבאים.

בשעת הנגינה, שניים ניצבים זה מול זה. פוטנציאל מול ניסיון. בפני האחד יש חיים שלמים של נגינה; מאחורי האחר היו חיים שלמים לנגן. נקודת הממשק שלהם היא הכינור. ברגע מסוים נראה טאוב, בגבו אלינו, מחווה בידיו בדרמטיות אל מול כנר צעיר, ומסמן לו בגופו את הדרך הנכונה. כשהוא מבחין כי הצעיר נע יחד עם הכלי, ואף נותן לו להוביל אותו, אוחז טאוב בעוצמה בשבלול הכינור. די לו להחזיק בקצה הכלי כדי להשיג שליטה על הגוף הנמצא מולו. הוא אוחז בכינור ודרכו בתלמיד, רוכן קדימה, מחפש את מבטו. באחיזה איתנה, בעוד פעולת הנגינה נמשכת, הוא מגדיר לו את גבולות התעופה. התלמיד מרים מבט שמתלכד עם מבטו של מורהו. מעט לאחר מכן, טאוב מרפה מהכינור.

הוא מנהל את כיתת האמן שלו ללא הכינור כמו רבחובל ללא ספינה. הכינור שהיה חלק בלתי נפרד מגופו במשך שמונה עשורים, איבר מאיבריו, כבר לא שם. היד שהניפה את הקשת וחתכה בה את האוויר מול אולמות מלאים אוחזת כעת במכשיר עזר להליכה. אך הכינור שאינו אוחז בו נוכח במובהק בחדר. ניכר כי הדחף לנגן עדיין שם, חזק כשהיה, וממנו אין בריחה. יד ימין אוחזת בקשת רפאים, עולה ויורדת במהירות ובעוצמה משתנות, מעבירה רטט במיתרים בלתי נראים. רטט המועבר דרך הגשר והנשמה (soundpost) לגופו של כינור נעדר, וממנו הלאה.

היעדר הכינור מסתמן ככאב פיזי, ומורגש היטב בשמאלו הנשלחת מדי פעם לעסות את כתף ימין. זו סופגת את תנועת היד היוצאת שוב ושוב לחפש אחר איבר שאינו שם עוד. הדחף לנגן אינו מתחשב במגבלותיו של הגוף האנושי. הוא דורש סיפוק, אך את הגירוי שבבסיסו אין לספק.

כאב הרפאים מהדהד בגוף את היעדרו של האיבר, והוא מורגש ביתר שאת מכיוון שהגוף ממשיך להחזיק בזכרון היותו. כיום יש המתמודדים איתו בטיפול פידבק באמצעות מראה המשקפת לחולים את האיבר החסר. היד הקיימת ניצבת מול מראה, ובבואתה מגלמת את היד החסרה. בזמן הטיפול, עד כמה שהעין האנושית יכולה לתפוש, האיבר קיים כאילו לא נקטע. בכיתת אמן זו, הכינור הוא נקודת ההשתקפות. נקודת המגע ואתר המרפא הם המחיצה שאין להזיז.

איקרוס

בווידיאו הדוערוצי "הד" מצולם אדם צעיר מלפנים ובצדודית בו בזמן, בתקריב המתמקד בגרונו. הוא לובש חולצה אפורה מכופתרת ששני כפתוריה העליונים פתוחים וממסגרים את פיקת גרונו. אף ששיבה זרקה בזקנו, מן המעט שנחשף לעינינו ניכר כי לא אדם מבוגר עומד לפנינו. לפתע הוא בולע רוק, שואף אוויר מלוא ריאותיו וזועק. גרונו מתנפח ממאמץ, האוויר נלחץ מריאותיו ומרעיד את צמד מיתרי הקול הנמתחים בעוצמה על ידי שרירי בית הדיבור. תיבת התהודה האנושית, הממוקמת בין בית הבליעה לקצה קנה הנשימה, יורה את המלים החוצה והלאה. הד זעקתו מנתר בחזרה מן הקירות, ללמדנו שהוא נתון בחלל ריק. הוא הקהל של הזעקה המשתקפת מן הקירות כאילו היו מראה של גלי קול.

המונולוג שהוא צורח בכל כוחו הוא דברי שירה והלוא השירה עצמה היא תיבת התהודה של השפה. חלל פנימי שרטט השפה מוגבר בו, שתנודותיהן של המלים הפשוטות ביותר מועצמות בו. בשירה, כל מלה מהדהדת כאילו היתה צעקה בחלל ריק.

המלים הן מלות שירו של חורחה לואיס בורחס "המתאבד".

את "המתאבד" כתב בורחס בגיל 76, אך אין זה מונולוג של איש מבוגר, ואין בו דמדומים או צער דק של פרידה. הדובר אינו נוטש את העולם. להפך: הוא אדון היקום הריק הזה, והוא עצמו זה שהורס ומשמיד אותו. "אמחק את הפירמידות, המדליונים, היבשות והפנים, אהפוך היסטוריה לאבק, אבק לאבק", הוא צועק. הוא מפנה עורף לכל מה שקדם לו, מבטל את ההיסטוריה של השבט האנושי, מייחל לשכחה ודאית, למחיקה. את קריאתו הוא מסיים במשפט "מוריש לא כלום לאף אחד". לא זו בלבד שאינו משאיר דבר לבאים אחריו, אלא שלא יהיה עוד למי להוריש. זהו מונולוג המושמע בפאתוס של נאום כיכרות בפני כיכר ריקה מאדם. אין "אחר" מלבד הדובר עצמו, הנמען היחיד של הזעקה המוחזרת אליו דרך חלל ריק.

כנגד העולם כמות שהוא, שאותו לא ניתן לשאת, התאבדות היא הגשמה מוחלטת של חירות ("למות לישון, כן, זה הכול ולהגיד שבְּשינה אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב ואלף המכות שהבשר-ודם יורש"). אך לצד הפאתוס שבמלים הנזעקות, הזעקה חסרת הפנים הזו זו שנוכחות הגוף בה מסתכמת בגרוגרת עולה ויורדת, בתיבת תהודה בלבד מלמדת דווקא על רצון נואש לחיות. לחיות אחרת, באופן מלא, משוחרר מכבלי הגבולות שהתוו לנו אחרים.

מול הווידיאו, על הקיר החוצץ בין שני חלקי התערוכה, מוצבת סדרת התצלומים "נשל". במרכז כל אחד מהתצלומים המטופלים מוצג בסיס אנדרטה בלבד. כל אחד מהם מנותק מן הפסל שניצב עליו, ממפעל ההנצחה של דמויות ואירועים היסטוריים. סופן של אנדרטאות להתרוקן מתוכנן, לאבד שייכות, להינתץ. פסלי ברונזה של מנהיגים יופלו ויותכו לתותחים, פסלי אבן יהיו לאבני ריצוף, הקתדרלה תהיה למסגד שיהפוך בתורו למוזיאון. הצורות ימשיכו להופיע חזור ושנה, משוכפלות ומועתקות, מופקעות לצרכים שונים, משתקפות ומסודרות מחדש באופן שמערער על עצם קיומו של המקור, על עצם קיומו של האב.

בכל תצלום מופרד הבסיס גם מסביבתו. הוא צף על רקע שחור. הוא חזית בלבד, כאילו לקחו את גוש האבן ורוקנו אותו מתוכן. נותרה רק חזית דקה, נשל אנדרטה, עור אבן מת.

מעשי בנים סימן לאבות. הבן מייצר את אביו דרך פעולת החיים, דרך מעשה היצירה. הוא מתווה את העתיד ומשנה את הדרך שבה אנו תופשים את העבר. כמו קרני אור או גלי קול, כך הד דמות אבינו נספג בנו במידה ומוחזר מאיתנו לאחר שאנו מסיטים אותו ממסלולו.

התערוכה במשכן האמנים תוצג במקביל לתערוכה במוזיאון הרצליה לאמנות, ושתיהן מציעות הרהור פואטי אודות ירושות ומורשות.

תערוכת יחיד

9.9.17-11.11.17

אמנים משתתפים:

שותפים: