Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Filter by Categories

כל יום בדיוטי

צ'קפוינט צ'רלי, נקודת המעבר השלישית בחומת ברלין, היתה לאחד מסמליה המוכרים ביותר של המלחמה הקרה. שם התייצבו אלה מול אלה הטנקים האמריקאיים והסובייטיים באוקטובר 1961, חמושים ומוכנים לעימות שנמנע בסופו של דבר לאחר משא ומתן בין הנשיא האמריקאי דאז, ג'ון פ. קנדי, למקבילו הסובייטי, ניקיטה חרושצ'וב. שם דימם למוות פטר פכטר, אחד הקורבנות הראשונים של שומרי הגבול המזרחגרמנים, אל מול העוברים ושבים ומצלמות העיתונות, לאחר שניסה להימלט מערבה.

צ'קפוינט צ'רלי הסעירה את הדמיון המערבי, והוצגה לא אחת בספרי וסרטי ריגול: נקז אטוּם ברקמה הצלקתית שחילקה את ברלין, העיר שתושביה היו לפִּיוֹנים בידי המעצמות. אין זה מפתיע שמאז נפילת החומה היא נכללת בכל רשימת המלצות לתיירים המבקרים בברלין.

כיום, מיליוני תיירים פוקדים את המקום מדי שנה. הם מצטלמים לצד השלט המתריע כי "אתם עומדים לצאת מן האזור האמריקאי" ולצד עמדת השמירה המבוצרת בשקי החול, שלצדם ניצבים שחקנים במדי שוטרים צבאיים (שנייםשלושה אירו לצילום), וקונים באחד מדוכני המזכרות הרבים כובעי צבא ואותות צבאיים סובייטיים חדשים למראה (ודאי יוצרו בסין) או פיסות בטון צבועות מהחומה המקורית (הפלא ופלא, אלה עודן זמינות למכירה גם לאחר עשורים).

כל אלמנט מן האתר ההיסטורי מזויף. שלט האזהרה הוא העתק (השלט המקורי נמצא במוזיאון פרטי סמוך). אף לא אחד מן המבנים המקוריים נותר על כנו. עמדת השומרים היא מעין גרסת דיסני של המקורכמוה כאתר כולו.

מי נופל במלכודת תיירים? איזה פיתיון מוצפן בה?

מלכודת תיירים מבקשת ללכוד את המחפשים אחר חוויה מקומית "אותנטית", קרי, אלה המבקשים לתת ממש לפנטזיה שהביאו מהבית, ארוזות היטב לצד התחתונים ומברשת השיניים (מי ראה לראשונה את מגדל אייפל דווקא בפריז עצמה, ולא בסרטים, על גלויות, בתמונות שהעלו תיירים אחרים ברשתות החברתיות?).

התייר אינו תמים. הוא יודע שנפל במלכודת. הוא נופל בה מרצונו, והנפילה בה שבה ומאשרת: אתה תייר. המציאות כאן אינה מעניינךואתה אינך מעניינה.

התייר נייד. הוא נע ממקום למקום, מוגן בכוח זרותו. הוא נייד בעולם ששאלת הניידות קריטית בו להישרדותם של מיליונים הנמלטים מאימת המלחמות ושינויי האקלים, ומתדפקים על דלתותיהן של מדינות המערב ההולכות ונסגרות בפניהם.

העולם טרם חזה במגמת הגירה, בריחה ועקירה המונית כזו שאנו עדים לה כיום.

ניידותו הפריבילגית של התייר מוגבלת. לרוב, הוא מגביל אותו במו ידיו ומרצונו. הוא מגיע לפריז, לפראג או לירושלים, אך הנתיבים שהוא עושה בהן כבושים עבורו מבעוד מועד. הם שמץ זערורי משטחן הממשי של הערים.

ולא רק תנועתו של התייר במרחב מוגבלת. גם חוויית המקום הממשית שלו נדרשת להידחק אל תבניות המידע החזותי המוקדם והמשטיח. מבטו של התייר צרכני מעיקרו. הוא מאפשר לו מגע עם השונה, אך מבטיח שלא לערער את סדרי עולמו הפרטי. המבט התיירי מחליק על פני השטח שהיו לאריזה מבריקה וממדרת. קליפת פנטזיה החוצצת בין המבט לממשות.

החיפוש אחר האותנטי בתוך רצף של דימויים שיווקיים ממוחזרים הוא העומד במרכז התערוכה "כל יום בדיוטי" (Always Duty Free), המציגה אפשרויות של תנועה (ושל חיים) תחת המעטפת התיירותית.

בעולם אשר בר רפאלי, ולדימיר פוטין וסדאם חוסיין היו בו לדימויים הזוכים מאתנו למנות שוות של עניין ותשומת לב, בעולם שהריבוי והשוני ממוסגרים בו במבנים קבועים מראש, מציעים האמנים המשתתפים בתערוכה אפשרויות של ארעיות, חריגה ופירוק. הם מציעים אפשרות של מילוט באמצעות תיירות "רעה".

"זה בסך הכול מעבר חצייה"

מעבר החצייה המפורסם ביותר בלונדון ואולי בעולם כולו נמצא ברחוב אבי רוד בלונדון. הוא ממוקם מול אולפני EMI (היום אולפני אבי רוד), ושם צילם איין מקמילן את ארבעת חברי הביטלס חוצים את הכביש בבוקר ה-8 באוגוסט 1969. התצלום הופיע על עטיפת אלבומה האחרון של הלהקה, ומאז נמלא העולם אינספור וריאציות ופרודיות עליו, לצד תמונות תיירותיות שלא יימנו מרוב.

למעשה, זהו מעבר החצייה היחיד בעולם שהוכרז כאתר לשימור, והוא משמש אתר עלייה לרגל למעריצי הלהקה. רבים מהמבקרים, כאמור, עורכים במקום שחזורים מצולמים של התצלום המיתולוגי. התוצאה, כצפוי, היא הפרעה משמעותית לתנועה; הכביש הרי פתוח לתנועת כלי רכב, כאז כן היום. במקום הוצבה גם מצלמת רשת המצלמת את האתר מסביב לשעון, כך שניתן לשחזר את הצילום לנגד עיניהם של בני משפחה וחברים מרחבי העולם בזמן אמתי.

מעטים התיירים היודעים שמעבר החצייה המקורי שכן במרחק כמה מטרים מן המעבר הנוכחי, והוא הועתק ממקומו בשנות השמונים, במסגרת שינוי הסדרי התנועה במקום.

התייר נע בתוואי הבטוח שמתווה למענו הקלישאהבניגוד מובהק לנוסע החוקר, מגלה העולמות המפלס דרכו אל חסר הצורה, המסוכן והבלתי ידוע.

האמנית דנה לב לבנת עזבה את ביתה בשנת 2013 ויצאה למסע מתמשך בעולם. הפרויקט הצילומי שלה מוצג באינסטגרם תחת השם "Permanent Vacation". מדי שעתיים היא מעלה שם תמונה מן היממה האחרונה. עד כה הצטברו בפרויקט עשרות אלפי תצלומים, עדויות מתמשכות למסעה. לב לבנת מצלמת אנשים, מאכלים ומבנים, את סביבות המחיה הזמניות שלה ואת תושביהן הארעיים או הקבועים. התוצאה אינה דומה כהוא זה לאלבום חופשה. לב לבנת מצלמת ללא הרף, וצוברת ארכיון של חיים. התיירות היא רשת ההסוואה שהיא פורשת מעל אורח החיים הנוודי שאימצה (את שם הפרויקט, אם כן, יש לקרוא במידתמה של אירוניה).

לב לבנת אינה מחפשת את הביטחון שבתיירות, אלא את המפגש עם החדש ועם הזר. המסע שלה אינו תחום בזמן. גם כאשר היא חוזרת "הביתה", לישראל, היא חסרת בית. הנמען שלה חווה אותה באופן סטטי, בדמות סטטוסים המתחדשים תדיר תחת ההשטאגים #תיירותחוץ או #תיירותפנים. הפרויקט עצמו חסר חוק וחסר בית, וכבר בכך מתריס נגד המוסכמות שבגבולותיהן מתנהלים חיינו הנוחים, אך התצלומים עצמם עתירי ענווה, הומור ואנושיות פשוטה דבר נדיר ביקום האינסטגרמי, המעלה על נס את ה"ביטוי האישי", אך למעשה מלא וגדוש תצלומים קלישאתיים ודומים זה לזה, עתירי פילטרים הצובעים ומשטיחים אותם ביתר שאת. "Permanent Vacation" מצליח להושיע את החיים מן הטביעה על פני השטח.

ג'ניפר אבסירה אינה נודדת, אך היא חוצה גבולות באמצעות חיבור דימויים שהיא מצלמת ואוספת באופן כפייתי, בעיקר מהרשת. תצלומי תקריב של סביבתה המיידית מתחברים לדימויים נוצצים של מגזיני אופנה או רפרודוקציות. אבסירה משדכת דיגיטלית בין האיזוטרי והפרטי לבין הגלובלי, מבטלת היררכיות בין הקאנוני לסתמי, מתיכה אותם יחד ומשליטה בהם סדר משלה.

ב"כל יום בדיוטי" מציגה אבסירה דימויים מתוך "אלסטיק" (על שם שירה של שרלוט גינסבורג), המחברת תצלומי עבר והווה, ציטוטים ודימויים שהרשת מכבירה עלינו בכל שיטוט אקראי. דרכה של אבסירה להתמודד עם גודש הדימויים היא לסווג, לארגן מחדש ולהצמיד. הדימויים השווים לכל נפש הופכים תחת ידה לאבני הבניין של יקום גלובלי אך אישי מאוד. התוצאה היא ארכיון תרבותי של עידן שאיבד את מחוותיו, וכמה לאותנטיות שאינה עוד. אבסירה מוותרת על הניסיון למצוא את המקור, ולצד זאת, אינה מעלה על דעתה לבכות את היעדרו. הֵדָיו של המקור מספיקים לה כדי לייצר דימויים עתירי משמעות.

אבסירה יודעת: הארץ שטוחה. היא עשויה דימויים מהונדסים שלוטשו בתוכנות גרפיות, שוכפלו והופצו, שובטו וצוטטו. אין לה עניין לדון באינפלציית הדימויים ואף לא בשחיקה של ערכם כנושאי עדות מהימנה. במקום זאת היא עסוקה באפשרויות של חיים על פני השטח. עבודתה מתבצעת באמצעים דיגיטליים פשוטים, הזמינים לה בכל מקום. אין לה צורך בסטודיו: הדימויים שורים בכול, וגוף עבודתה וחייה חד הם.

רונה שטרן אוספת אף היא דימויים מחיי היומיום. היא מתחקה אחר אסתטיקה של חומרים זולים, המנסים לשווא להסתיר את הטריוויאליות שלהם על ידי כך שהם מתחזים לפריטים יקרי ערך. שטרן עסוקה בגלגוליהם של דימויים איקוניים שאיבדו את מעמדם המכונן ואת הקשרם האידיאולוגי המקורי, והיו לדקורציה.

הפסל "Paradise lost" עשוי כרזה התלויה על קיר שמדף נקבע עליו. הכרזה נסמכת על המדף, מתגלגלת ממנו מטה וחושפת מפל ארוך המוקף בצמחייה טרופית. על המדף (והכרזה) ניצב מעמד דקורטיבי עגול, שעל מדפיו דוגמיות קטנות של בושם. אור כחלחל נשפך עליהן ועל הכרזה, ומשווה לכול צבעוניות היפרריאליסטית כשל תאורת גן אירועים. שמה של העבודה מתייחס ל"גן העדן האבוד" של מילטון. הגאולה חסומה, לפי שטרן, אבל הכמיהה אליה חזקה מתמיד.

לצדו של הפסל מציגה שטרן בתערוכה עוד שתי עבודות.

האחת, "Relax-Nature Sounds-8 Hours-Waterfalls-Bird Songs-Sleep, Relaxation, Meditation and Study", היא שקיעה עשויה רשת מתכת, צבועה צהוב תעשייתי אטום. על הגריד המשמש גם מדף הניחה שטרן טאבלט המציג מפל מים נוסף, חלק מווידיאו בן שמונה שעות של קולות טבע מרגיעים ושירת ציפורים, שניתן למצוא רבים כמותו ברשת: טבע מסונתז, בלי עקיצות ואלרגנים. סרטון שיכול לשמש קביים למדיטציה או משהו לשים ברקע אחרי שלוקחים וָאבֵּן. הטאבלט מחובר לשני רמקולי מחשב זולים, עם מנגנון נורות לד ומים. קולות הציפורים מפעילים בהם מעין מזרקות קטנות, המוארות בנורות הלד הצבעוניות.

האחרת, "דרך שלמה", היא וידיאו שצולם ברחוב שלמה בדרום תל אביב, ובמרכזו חזית הסופרמרקט "סופר זול", שקושטה בציור קיר של מפרץ מוריק, שטוף שמש, לחוף ים רגוע ובו ספינות לבנות. הנוף הפסטורלי, המרגיע, מודבק על חזית בניין באזור המוחלש ביותר בתל אביב. את ציור הקיר הנאיבי, המוגש על מצע רחוב מלוכלך שאפשר כמעט להריח, משלימים אורות מהבהבים הצובעים את הציור בצבעים שונים חליפות. גן עדן בכל צבעי הלד.

"אל תלך לשם בסוףשבוע, זה מפוצץ תיירים"

הכפר ז'יוורני בנורמנדי, במרחק כשמונים קילומטר מפריז ידוע כמקום מגוריו של קלוד מונה, מאבות האימפרסיוניזם. במשך 43 שנה צייר מונה את גן הפרחים וגן המים היפני שלו בכפר, שהפך בזכות כך לאחת מפיסות הנוף המוכרות ביותר בתרבות המערבית.

ציוריו אלה הם שסייעו בידי אגודת קלוד מונה בבואה לשפץ את הגן (שנפתח לציבור ב-1980) ולהשיבו למצב דומה לזה שהיה בו בסוף המאה ה-19.

כדי להגיע לז'יוורני כיום, יש לעלות על הרכבת בתחנת סן לזארהמוכרת אף היא מאחת מיצירותיו הקאנוניות של מונה והתיירים אכן מגיעים בהמוניהם. הגן פתוח לציבור במשך שבעה חודשים בכל שנה, ובמהלכם פוקדים אותו כחצי מיליון נפש. תמורת 10.20 אירו הם זוכים לבקר בבית, לפסוע בינות לאירוסים, לצבעונים ולנרקיסים בגן הפרחים, ולפסוע על הגשר המפורסם, המכוסה ויסטריה, בגן היפני. התנועה בגנים, יש לציין, מוגבלת לשביל המרכזי; הדרכים הצדדיות חסומות. גם הצילום מותר רק מן השביל הפתוח למבקרים, כמובן.

סשה טמרין ביקר במקום כאחד התיירים, וצילם בו וידיאו מגורען, באיכות נמוכה. הצמחייה בגנים אינה מתמסרת לצילום. הפרטים המצולמים קלישאתיים ומוגזמים למרבה (קל וחומר על רקע פס הקול שבחר טמרין, שנפתח בגרסת קריוקי של "I Just Called To Say I Love You" של סטיבי וונדר). יתר על כן, כל פריים נמלא תיירים מרחבי העולם. טמרין ניגש אליהם, מחמיא להם, מראיין אותם ומבקש להצטלם לצדם ספק תייר כמותם, ספק מטרידן. גם הוא לבוש במדי תייר: בגדי נוחות ופנאי מאווררים וצעקניים, מנוקדים בתיקי גב, פאוצ'ים, מצלמות, טלפון חכם, טאבלטים וכובעים מוגזמים ורחבי שוליים. טמרין קושר עם המבקרים שיחות גם כשניכר שאין הם מעוניינים בכך, שואל שאלות טריוויאליות ("מאיפה אתם?" או "מה אתה אוהב בפרחים?") ונענה בתשובות גנריות מסויגות. רובם נעתרים לשיחה באירצון, ואינם ששים לנדב פרטים על עצמם.

כמה מן המבקרים אף התלוננו בפני איש הביטחון במקום, שניגש אל טמרין והבהיר שהוא יכול לצלם את הגן והפרחים, אך לא את המבקרים. קל להזדהות עם איההיעתרות של המבקרים לשיחה, אך הפנייה שלהם לאיש הביטחון אינה מובנת מאליה. למעשה, נדמה כי הפניות החוזרות ונשנות של טמרין אינן רק מפריעות למבקרים, אלא גם עומדות בסתירה לאחד מרצונותיו המרכזיים של התייר: לא לפגוש בזולת באמת, אלא רק לאשש את מקומו שלו על ידי התבוננות באחר. כל אפשרות אחרת עלולה להציף את הסתירה המודחקת בין הפנטזיה על המקום לבין המקום עצמו.

התייר מבקש להעמיד עדות לנוכחותו במקום על ידי ייצוגו מחדש, לרוב באמצעות צילום. הוא אינו מחפש את החוויה, אלא את זכרון החוויהואת הזיכרון הזה הוא מבקש לצקת מלכתחילה בתבנית מוכרת, תבנית זיכרון שהוצבה במקומה מבעוד מועד, בטרם האירוע. עם ההגעה לאתר הממשי, אין לתייר אלא למלא אותה בתוכן הידוע מראש.

מסנוורים כמו יהלומים ברקיע

כמעט איש אינו מצלם את הטאג' מהאל מהצד. כל מי שיעבור את הדרך הארוכה לאגרה ויעמוד בתור הכניסה במשך שעות ירצה לצאת ובידיו תצלום מן הזווית הידועה קרי, מן הספסל המשקיף על חזית המבנה. על רקע תקתוקי המצלמות של אלפי מבקרים התרים אחר אותו תצלום בדיוק, לא הרבה נותר מן השלווה שאמור להשרות המאוזוליאום הזה, המנציח אהבה שהלכה לבלי שוב.

ולא רק בטאג' מהאל: זרם אדיר של דימויים שוטף אותנו מדי יום, מדי שעה: שצף שאינו מותיר לנו שהות לעיבוד, ומבקש לסחוף אותנו אל התְּקִינָה האחידה. השיטפון מצמצם את גבולות הדמיון שלנו, ומורה לנו על מה לחשוב ובאיזה אופן. להווי ידוע כי אנו מתבקשים לא לחוות את החיים, אלא לצרוך אותם. זוהי הגלובליזציה האמיתית: המרחב נסוג אל הווירטואלי. המקור אינו חשוב, המקום אינו קיים. יש להסתפק בהד המסונתז מראש.

דמותו של סדאם חוסיין בקולאז' המטופל שמציג חנא קובטי מזוהה מיד, בלא כל שהות, ממש כאילו הגענו במו גופנו אל שדה התעופה סדאם בבגדד בשנות השמונים של המאה העשרים. הזיהוי מיידי אף שקובטי חתך את הדיוקן בקו העיניים והדביק אותו מחדש. סדאם חוסיין מופיע בלא עיניים, אך התבנית "סדאם" חזקה מכדי לקרוס גם לנוכח השמטת מרכיב שהוא דומיננטי בכל דיוקן.

בפעולת השיבוש הפשוטה הזו סודק קובטי את התבנית החדממדית המוכרת. הבקע הטמפורלי שנפער לנוכח המניפולציה בדיוקנו של המנהיג שמאז כבר נחשף לעינינו מובס ומושפל מאפשר לקובטי לנער את הדימוי המוכר עד זרא, ולחשוף בכך גם משהו בעניין היחס הדואלי של הפלסטינים אזרחי ישראל לדמותו של המנהיג העיראקי, שהיה רודן אכזר ושנוא, ולצד זאת גיבור של האומה הערבית בשל עמידתו המתריסה מול ארצותהברית.

סמוך לשם נמצא דיוקן נוסף: "בר חלוף", שציירה האמנית ספיר גל. זהו ציור שמן היפרריאליסטי של הדוגמנית והמותג בר רפאלי. ציור שמן מפתה ומדויק זה, המתבסס על תצלום מקמפיין פרסום למותג הלבשה תחתונה, הוא חלק מעיסוקה המתמשך של גל בגוף, בדימוי הגוף ובהתכלותו. הניגוד בין הציור ההיפרריאליסטי לבין המקור השטוח והסינתטי מעבה באופן חסר פרופורציה את ציווי הצריכה שמפנה אלינו השילוב בין המותג "בר רפאלי" לבין מותג ההלבשה התחתונה.

דמותה של רפאלי ניצבת במרכז הציור, עיניה מצועפות ושערה מתבדר ברוח גנרית. יציבתה מוזרה ולא טבעית, ותכליתה בלי ספק להבליט את שדיה הנתונים בחזיית פושאפ (חזייה החורגת מתפקיד התמיכה המסורתי לטובת ייצוג מחדש).

גל לוקחת את המקור הגנרי ומעלה לו את הווליום. היא מקדשת את פני השטח, שהרי אין לנו דבר מלבדם ומלבד דימויי הענק; תייר שיגיע כיום לשדה התעופה בן גוריון עלול לחשוב שבר רפאלי מנהיגה את ישראל.

הגזע אינו קיים

הווידיאו של פסקל ליאבר "La race n'existe" ("הגזע אינו קיים") מציג בפורמט 3×4 ובשחורלבן דמות נשית שרה בצרפתית. הדמות מרפררת לקטעי הווידיאו של אנג'לה דייוויס, פעילה חברתית מהפכנית שנלחמה לשוויון גזעי ומגדרי בארה"ב ומחוצה לה מאז שלהי שנות השישים של המאה הקודמת.

ואולם, גם מי שלא יעמוד על הזיקה לדייוויס יתמקם בנקל בתקופה הנכונה. פורמט הצילום ותספורת האפרו מבטיחים זאת. זה כוחו של הרטרואותו מבט נוסטלגי מעקר מתוכן, שמשאיר אותנו עם הסגנון לבדו, במנותק ממקורו ומן התנאים החברתיים שהצמיחו אותו. גם הפנתרים השחורים הם סטייל.

הלחן של השיר המבוצע בווידיאו מזוהה מיידית: "Diamonds" של ריהאנה. ואולם, לא מדובר בגרסת כיסוי צרפתית ללהיט המוכר. מלות השיר הן למעשה מלותיו של הפילוסוף אשיל ממבה מתוך ספרו "חברת האיבה" ("The Society of Enmity", 2016), והן נישאות בכל חלל הגלריה והופכות לפסקול התערוכה כולה. "הגזע אינו קיים".

ליאבר מתיך יחדיו תבניות מוכרות היטב מן העבר וההווה, אך חיבורן הבלתי מתבקש מאפשר לו לנצל את כוחן דווקא כדי לשבור אותן: אם הגזע אינו קיים, מה מקור האפליה? מנין החלוקה למשוללי הזכויות ולבעלי זכויות יתר? לאלה שבכוחם לנוע ברחבי העולם בחופשיות, בהנאה, ולאלה המבקשים למלט את נפשם ולעתים משלמים על כך בחייהם?

דמותו של התייר בורגנית ופריבילגית, אך הפריבילגיות שלו חורגות מתחום הפנאי וההנאה; מאחוריהן נחה הפריבילגיה השקופה של השובע ושל השרידה.

הפערים העולמיים בין המעטים שיכולים לבין הרבים הנאבקים על חייהם הולכים ומתרחבים לנגד עינינו לא מעט על רקע המחירים הסביבתיים מרחיקי הלכת שמשלם העולם המתפתח על תאוות הצריכה והאנרגיה של העולם המפותח. המרחב התיירותי מבקש להקים מתרסים שיגוננו על התייר מפני הכרה במציאות הזו, אך לשווא. ננסה כמה שננסה, אין חוף מוזהב או עירעולם שנוכל לבקר בהם כדי לפטור את עצמנו מן האחריות ומן המעורבות, לכאן או לכאן.

הזולת אינו אובייקט, אך משחק הייצוגים התיירותי מבקש להפוך אותו לכזה. חוויות התיירות ה"אותנטיות" הופכות את התושבים המקומיים לארכיטיפים ואת האתרים המקומיים למפעלי סלפי. הכול ברצריכה. כולם עומדים עלינו לשרתנו.

תיירות היא צריכה של שוני, וכעת אנו נקראים להתנער ממנה ולחפש אפשרויות חיים שלא יהיו בגדר צריכה של המרחב הנסוג והולך, הנחבא מאחורי ייצוגו המלאכותי.

את הגילוי החליף המסע.

את המסע החליפה התיירות.

והתיירות נטלה את הניידות וצרה ממנה מָנוע של עונג מדומה.

כולנו תיירים המחפשים מראית עין של אותנטיות בעודנו צועדים בשבילים שנסללו כדי לשלול כל אפשרות של חוויה אותנטית.

ההיסטוריה כולה והעולם כולו אינם אלא תפאורה הממתינה לצילום בסלולרי.

ביציאה ממתין לנו דוכן המזכרות.

תערוכה קבוצתית

27/10-2018 - 6/12/2018

אמנים משתתפים:

מהארכיון

from2018-10-18->>till2018-11-08

גינטרה מינלגאיטה

GoraParasit

from2018-10-06->>till2018-10-06

נעם רותם / אקוסטי

הופעה מיוחדת בגינת המשכן

6/10/2018, 20:30

from2018-08-18->>till2018-08-18

על גבול הגופני

שיחה עם יסמין ורדי

from2018-07-01->>till2018-08-02

איציק בדש

תוכנית אירוח

from2018-07-01->>till2018-09-30

וילהלם שרובל

תוכנית אירוח לאמנים אוסטרים

from2018-06-16->>till2018-08-31

כוונת-יתר / יסמין ורדי

תערוכת יחיד

5/7/18-20/9/18

from2018-06-12->>till2018-06-12

נולד בדיר יאסין

הקרנה מיוחדת ושיחה עם הבימאית נטע שושני / 12/6/18, 20:00

from2018-05-06->>till2018-06-09

הדרך לעין חרוד #2 – רצועת הרסס

אפרת גל-נור

from2018-05-01->>till2018-05-31

אירינה בירגר

תכנית אירוח

from2018-04-25->>till2018-05-08

ג׳ינה הלר, נדיה מגדל

תוכנית אירוח

from2018-03-31->>till2018-06-30

ג׳ניפר מאטס

תוכנית אירוח לאמנים אוסטרים

from2018-03-05->>till2018-03-15

פאולינה פוקיטה

from2018-02-21->>till2018-05-05

מתוקות מתות

תערוכה קבוצתית

10/3/2018-5/52018

from2018-02-20->>till2018-05-31

ליסה קודוקה

from2018-02-17->>till2018-02-17

בת אמיתית

שיחה עם אפרת ויטל

from2018-01-05->>till2018-03-31

לוטה ליון

תוכנית אירוח

from2017-12-16->>till2018-02-21

וויני (בת אמיתית) / אפרת ויטל

תערוכת יחיד

06.01.2018-21.02.2018

from2017-12-07->>till2017-12-14

יאן טומיק

from2017-12-03->>till2017-12-03

טקטוניקס 5

לינה לפליט, פייר ברטה, מיק קאונטיוס עם אלכס דרול

3.12.17, 20:00

from2017-11-28->>till2017-10-05

לינה לפליט

פסטיבל טקטוניקס

from2017-11-28->>till2017-12-05

מיק קואנטיוס

from2017-11-28->>till2017-12-05

פייר ברטה

פסטיבל טקטוניקס

from2017-10-28->>till2017-10-28

לא כלום לאף אחד

שיחה עם יאיר ברק

from2017-09-09->>till2017-11-25

היבשות והפנים / יאיר ברק

תערוכת יחיד

9.9.17-25.11.17

from2017-06-27->>till2017-07-31

טבע דומם, מידע חי

פרויקט חדש של מכללת שנקר, מעבדת Inspire לחקר הדימוי, ואוניברסיטת הסורבון בפריז

פתיחה: 08/07/2017

from2017-06-01->>till2017-06-30

אורח: טל שמיר

from2017-05-05->>till2017-05-21

אורח: איליה רבינוביץ

from2017-04-27->>till2017-06-20

הארנולפינים / אורית אדר בכר

תערוכת יחיד

27/04/2017 - 20/06/2017

from2017-04-25->>till2017-04-30

ד"ר רינלדו אנדרסון

מגזין תוהו - כנס מס׳ 1

from2017-04-01->>till2017-04-01

זה פסלים מכלום כי אין כלום

שיח אמן עם רועי מנחם מרקוביץ

from2017-03-07->>till2017-03-15

אורחים: אקסל קנוט, קארין רדליך

שיתוף פעולה עם תיכון הראשונים, הרצליה.

from2017-02-10->>till2017-02-25

אורחות: אנה ברומלי ועפרי לפיד

from2017-01-07->>till2017-01-07

מפגש עם מאיר טאטי ואייל אסולין

שבת, 7/1/2017, 11:00

from2017-01-01->>till2017-04-04

שוד ושבר / רועי מנחם מרקוביץ

תערוכת יחיד

11/2/2017 - 4/4/2017

from2016-11-22->>till2017-01-28

שופוני יא נאס

מאיר טאטי, אייל אסולין

3/12/2016-28/1/2017

from2016-10-22->>till2016-10-22

שבת בבוקר במשכן

from2016-09-24->>till2016-11-12

מבני הבל / אלישבע לוי

תערוכת יחיד

24/9/2016-12/11/2016

from2016-09-13->>till2016-11-30

נטעלי שלוסר

from2016-09-03->>till2016-09-12

אורחים: ג׳ים

בית ספר עצמאי למחקר ומפגש בינתחומי במרחב הציבורי

from2016-08-13->>till2016-08-13

שבת בבוקר במשכן

from2016-07-21->>till2016-09-03

סַף

21/7-3/9/2016

from2016-07-05->>till2016-07-20

אורח: ליאור זלמנסון

from2016-05-21->>till2016-07-02

מה שכואב מדי לזכור אנו פשוט בוחרים לשכוח

21/5-25/6/2016

from2016-03-26->>till2016-03-26

האנסמבל הקולי הנשי עָלְמַיָּא

המשכן מארח