מה שכואב מדי לזכור אנו פשוט בוחרים לשכוח

תארו לעצמכם כלה המתבוננת באלבום החתונה שלה. היא מזהה את עצמה בתצלומים השונים, לבושה בשמלה הצחורה והחד-פעמית, עומדת לצד בחיר לבה, מוקפת בבני משפחה וחברים, סביב-סביב פרחים ושמפניה. היא לא מסוגלת לזכור דבר מכל זה.

ג׳סטיס וג'רמי סטמפר נישאו ב-1 באוגוסט 2014 בווירג׳יניה, ארה״ב. ג'סטיס היתה בת עשרים. היא היתה בטוחה שיום הכלולות ייחרט בזכרונה לנצח, אך שבועיים וחצי לאחר מכן היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה. במהלך ההחלמה גילתה כי חמשת השבועות הקודמים לתאונה נמחקו מזכרונה לחלוטין. לצד הקושי להודות בפני בן-זוגה שהיא אינה זוכרת דבר מיום חגם, האמנזיה החלקית הותירה אותה מנותקת ומנועה מזיכרון משמעותי. תהליך המעבר ששיאו בטקס החתונה נגזל ממנה בדיעבד.

אנו נוהגים לחשוב על הזיכרון כמעין מחסן או כונן קשיח שבו אנו מאחסנים תמונות מנטליות של חוויות שעברנו. למעשה, מחקרים בתחום הראו כי פעולת הזיכרון כלל אינה כזו. הזכרונות אינם מאוחסנים ואז נשלפים בשלמותם בשעת הצורך; למעשה, בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו שבים ומאחסנים אותו מחדש. ככל שאנחנו מרבים להיזכר באירוע מסוים, אם כן, גדלים הסיכויים שהדבר שאנחנו זוכרים כבר התרחק מן הזיכרון המקורי. העתק של העתק של העתק. הזיכרון אינו מתפקד כמכשיר הקלטה. הוא קונסטרוקטיבי – וליתר דיוק, רה-קונסטרוקטיבי (משוחזר ומשוקם). אנחנו עשויים לזכור דברים שלא קרו, ולחלופין, לזכור דברים באופן שונה מכפי שהתרחשו באמת. הזכרונות אמנם מייצגים בעינינו את הזהות שלנו ואת עברנו, אך יש בהם גם מידה רבה של בידיון. למעשה, כמעט בלתי אפשרי להבחין בין זכרונות אמיתיים לבדויים (מחקריה של הפסיכולוגית הקוגניטיבית אליזבת לופטוס משנות השבעים ואילך, לדוגמה, הוכיחו פעם אחר פעם כי ניתן לשתול בלא כל קושי זכרונות בדויים במוחם של אנשים).

הזיכרון הוא חלק ממערכת ההכרה עצמה. הוא תהליך דינמי, קבוע ומתמשך, שבאמצעותו אנחנו מבינים ומתפעלים הן את העבר והן את ההווה. נחשוב, לדוגמה, על סרט קולנוע. אנחנו יושבים באולם החשוך ורואים 24 תמונות דוממות בכל שנייה, אבל המוח שלנו מחבר אותן לכדי תנועה. כך גם הזיכרון: המוח מחבר בין ההווה המיידי לבין העבר. הסינתיזה בין השניים יוצרת תנועה. הזיכרון הוא תנועה. כל מבט שלנו בעולם הוא מבט של ההווה הנזכר, כלומר, הוא כולל בתוכו גם את העבר.

למעלה משני מיליון זוגות מתחתנים בכל שנה בארה״ב. בישראל – למעלה מ-50,000. מחציתם לא יישארו נשואים בתום עשור, אבל חשיבותו של הטקס בעינה עומדת. כוחו נסמך על עוצמת ההבטחה שהוא נושא. יום החתונה הוא "היום המאושר בחיי". "היום שכל ילדה חולמת עליו".

מעצם הגדרתו, טקס החתונה מסמן ברורות מעבר בין מצב חברתי ותודעתי אחד לאחר. הוא מעניק תוקף למערכת היחסים בין בני זוג (וגם בין משפחותיהם, כמובן, אף שהדגש על כך משתנה לפי התקופה והחברה הספציפית). הוא מסמן את הפרידה מן החיים כיחיד ואת חציית הסף אל השתלבות מחדש בחברה במעמד אחר לחלוטין. מעמד הנישואים פומבי מעצם הגדרתו, וההכרה הרשמית והחברתית בברית הנישואים מאששת את התלות הנפשית של הזוג (והיחיד) בסמכות. למעשה, הזוג מצהיר על השתלבותו מרצון במסורת ובמערכת חברתית היררכית, ובהשתייכותו למבנה חברתי גדול ממנו. מערכת יחסי הייצוג מאצילה על הזוגיות משמעות הנושאת מטען של קדוּשה ונצחיות, וכרוכה גם במעמד חוקי בפועל. הטקס הוא התיאטרון הקהילתי שבאמצעותו אנו מציגים את עצמנו מחדש לעצמנו, והוא משקף תמיד מבנה ערכי גלוי וסמוי, בבחינת תמונת הבזק של קהילת השייכות שלנו.

הפעולה הטקסית היא פרפורמנס ("מבע ביצועי"). ההצהרה היא-היא הפעולה, והיא מקבלת את תוקפה מתוך מערך שלם של סמכות ושל ענישה – וחשוב לא פחות, מתוך מכלול עצום של תקדימים רבים מספור. אופיה החזרתי של הפעולה הוא-הוא שנותן לה תוקף (ההגמוניה, אפשר לומר, פועלת באמצעות שיח שאופיו חזרתי).

החתונה היא הבטחה לעתיד ורוד, ונותרת כזו גם לאחר שפינתה את מקומה ל"חיים עצמם". אין פלא שתיעוד החתונה היה ונותר חלק כה מהותי באירוע עצמו – בין אם מדובר בצילומי הווידיאו והסטילס של ה"הפקה" ובין אם בתיעוד הפרקטיקות הביורוקרטיות (הסכמי הממון, הכתובה). התיעוד עצמו, גם אם לא נדרשים אליו שוב לעולם, הוא בגדר הצהרה על חשיבותו של הטקס ועל מקומו בזיכרון האישי והקהילתי. התיעוד מסייע לזיכרון להציג את מה שאנו חושבים שהעבר אמור להיות. לצד זאת, מתברר, הוא גם גמיש וניתן ללוש אותו בקלות, ממש כשם שמסדרים תצלומים באלבום.

כובד המשמעות של טקס החתונה – משאת נפש ידועה גם באינספור מחזות, סרטים ושירים פופולריים לאורך ההיסטוריה – הוא נקודת המוצא של כל העבודות בתערוכה "מה שכואב מדי לזכור אנו פשוט בוחרים לשכוח". החתונה ותיעודה משמשים את האמנים המשתתפים כנקודת פתיחה לחקירה של תבנית הטקס המוכרת אל מול שאלות של זיכרון ושל טראומה.

ההתייחסות אל העצמי – הרפרור אליו – היא ממהותו של הזיכרון וממהותה של ההכרה. תוצאת הזיקה ביניהם היא מודעות עצמית מתפתחת ומשתנה, דינמית וסובייקטיבית. אלא שהתלות שפיתחנו במכשירי ראייה ואחסון, והשימוש המייצב והמכוון שעושה בהם הטקס, מניעים אותנו למבט שטוח ומקשים עלינו לראות את מורכבותו המשתנה והמתפתחת של הזולת (ובהשאלה, גם שלנו מרגע שהמרחק שפוער התיעוד עושה גם אותנו זולת לעצמנו). דווקא שימת הלב לפגמים – לתפרים הגסים של העטיפה המסוככת על ליבה רוחשת ומשתנה תדיר – היא המאפשרת לנו להבחין באחר. והוא הרי בדיוק כמונו.

רן קסמי-אילן

21/5-25/6/2016

אמנים משתתפים:

מהארכיון

from2017-03-07->>till2017-03-15

אורחים: אקסל קנוט, קארין רדליך

שיתוף פעולה עם תיכון הראשונים, הרצליה.

from2017-02-10->>till2017-02-25

אורחות: אנה ברומלי ועפרי לפיד

from2017-01-07->>till2017-01-07

מפגש עם מאיר טאטי ואייל אסולין

שבת, 7/1/2017, 11:00

from2016-11-22->>till2017-01-28

שופוני יא נאס

מאיר טאטי, אייל אסולין

3/12/2016-28/1/2017

from2016-10-22->>till2016-10-22

שבת בבוקר במשכן

from2016-09-24->>till2016-11-12

מבני הבל / אלישבע לוי

תערוכת יחיד

24/9/2016-12/11/2016

from2016-09-13->>till2016-11-30

נטעלי שלוסר

from2016-09-03->>till2016-09-12

אורחים: ג׳ים

בית ספר עצמאי למחקר ומפגש בינתחומי במרחב הציבורי

from2016-08-13->>till2016-08-13

שבת בבוקר במשכן

from2016-07-25->>till2016-08-02

אורח: איליה רבינוביץ