הסטודיו של דניאל ליברמן בחולון היה בעבר בית סבתה: דירה ישנה, מוכרת ואהובה מילדוּת, השוכנת בבניין ככל הבניינים, אפרפר ועיקש כמו סביבתו המתיישנת בניחותא, הממאנת לדבוק בקצב המתנשף של תל אביב ומגדליה הבולמיים.

זו חולון של שנות השישים והשבעים. החזיתות מתפוררות לאיטן. הבנייה עדיין נמוכה. גרם המדרגות המשותף פונקציונלי, נטול חלונות. "אני מחזיקה לך את האור!" הייתה סבתא של ליברמן צועקת מהקומה השנייה לילדה שחששה שהאור יכבה לפני שתגיע כל הדרך למטה, וישאיר אותה לבד בחושך. "הגעת?"

כיום, שנים לאחר מכן, כשאמא של ליברמן מבקרת אותה בסטודיו, היא עצמה עומדת למעלה, ליד הדלת הפתוחה, ואצבעה על הלחצן האדום. עכשיו תורה לשמור מפני החושך. "אני מחזיקה לך את האור!" היא צועקת. "הגעת?"

חוב הדורות נפרע לפנים ולאחור בקריאה החוזרת, בגוף הנסמך על האצבע הלוחצת על הכפתור.

מתי נלמדה התנועה הזו? מה ממנה שוכן בגוף ומה בזיכרון? מה בפעולה ומה באובייקט?

הזמן טרף את ההבחנה, כמו שעשה גם בחומרי תערוכת היחיד הראשונה של ליברמן, הנצברים מבעדו שכבות על גבי שכבות. גופה של ליברמן עצמה, גוף אמה, חפצים מדירתה של הסבתא: כל אלה מצולמים ומצולמים שוב, מקופלים ומתווספים זה על זה כחומר גנטי ממש. בכמה מן העבודות, ליברמן ואמה חולקות פריים. הדמיון ביניהן מסחרר: תווי הפנים, מבנה הגוף, כתב התנועה.

לצד התצלומים מוצגים גם שלל פריטים שהתמידו בבית ובזיכרון האישי והמשפחתי: מסמכים, חפצי נוי, בגדים.