Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Filter by Categories

אלישבע לוי

1. קריית אתא

גדלנו בקריית אתא, בבית גדול מדי. בלילות שישי היה אבא שלי פורש שמיכה על הדשא ומקריא לנו פרק מהספר "IT" של סטיבן קינג. ליצן האימים שם היה חודר אל הבית מבעד לחור הניקוז שבכיור, מדבר עם הילדים בקול צרוד וסקסי, מושך אותם למטה, רוצח אותם.

בלילות הייתי מסתכלת על הבית מבחוץ. האורות בחלונות היו כבים ודולקים כמו בכוריאוגרפיה מתוזמנת של רוחות רפאים סמויות במסדרונות ובחדרים הריקים.

תמיד היו בבית מקומות חשוכים. היינו יושבים לאכול יחד את ארוחת הערב כשסביבנו, מתחתינו ומעלינו בורות, חללים ריקים ושחורים: המקלט, חדרי השינה, עליית הגג, חדר הגמדים, השביל שמסביב לבית, השיחים, שבילי הגישה.

כמו שאמרתי, היינו קטנים מדי בשביל הבית הזה.

מילאנו מה שיכולנו בחמימות המוגבלת, הארעית, שיצרנו בגופינו, בנוכחותנו הצנומה. את שאר החלל תפס ה"אין". בדיעבד אני יודעת ששנאתי את הבית הזה. מדי לילה (עד שעזבנו אותו) הייתי מתגנבת בשקט לחדר של ההורים שלי עם כרית ושמיכה וישנה שם על השטיח, לידם.

2. "The Basement Tapes", וילות גדולות ושוממות

לפני כמה ימים שמעתי ב-NPR את סו קלבולד, אמא של הילד הזה מהרצח בקולומביין, מספרת באימה על הצפייה בקלטות הווידיאו שהמשטרה מצאה בביתה. בקלטות נראה בבירור בנה המתוק הופך למפלצת שם למטה, בבייסמנט של הבית שלהם. ההורים היו יושבים למעלה, בסלון, עם חברים. הבן שלהם היה יורד למטה, למרתף, מחליף בגדים, אוסף נשק ומתכנן רצח המוני עם חבר שלו. הכול קרה בחלל הזה של המרתף. הם היו בבית והם לא ידעו כלום.

3. בתי אונגרין

הלכתי לבקר חברה בשכונת בתי אונגרין במאה שערים. הבית פנימו מושלם ונקי כמו פנים של כונכייה. אחד-עשר בני המשפחה חולקים את חמישים המטר של הדירה. החללים בשימוש רצוף בכל שעות היממה. בלילה, ארבע מהילדים ישנים במרפסת על מזרן משותף, בתורנויות על המקום השווה במיטה. בבוקר הם מגלגלים את המיטה ובמשך היום החדר הופך למתפרה זעירה: האמא תופרת קפטנים יפהפיים לפרנסתם. את החדר השני חולקים חמישה ילדים. מיטות נפרשות ומתקפלות. אין "שלי". אין לכל אחד מיטה פרטית, מגירה או צעצועים משלו. יש שלט יפה על הדלת של החדר, שצייר אחד הילדים, שמציין תורנות משחק בצעצועים, כלומר, עם מה כל אחד משחק בכל יום. הבית קטן, ומשום שהוא מלא לחלוטין בבני המשפחה, הוא ריק כמעט לחלוטין מרכוש.

מפאת החלל הצר, ובזכות התכנון הגאוני של השכונה סביב חצר גדולה שתוחמים הבתים עצמם, הילדים יכולים להיות בחוץ. החצר רוחשת חיים. תושבי השכונה עוברים ושבים, ילדים משחקים, חבלי כביסה נמתחים לאורכה. פתחי הדירות פונים אל החצר הפנימית, וכך הילדים אף פעם לא לבד. מישהו מהמבוגרים כבר יפקח עין

בתי אונגרין הם ביטוי ירושלמי מופתי לעקרונות שהניעו את הארכיטקטורה הניויורקית של ג'יין ג'ייקובס בשנות החמישים. ארכיטקטורה שמאפשרת לנו להשתתף בחלל ולערוב זה לזו. כך זה היה גם ב"רחוב סומסום": סלון אחד לכולם, רחוב אחד לכולם, עץ אחד ששייך לכולם. ואם מישהו היה לא נחמד, מר הופר, מוכר הגלידה החביב, היה מתערב.

Little boxes on the hillside,

Little boxes made of ticky tacky,

Little boxes on the hillside,

Little boxes all the same.

  Malvina Reynolds , 1962

מלווינה ריינולדס שרה על השינוי הזה. על תהליך הפִּרבור וההיפרדות. אנשים קנו מכונות כביסה פרטיות. כל אחד כיבס לבד בבית. כבר לא היה צורך במכבסה. היו מכוניות פרטיות. לא היה צורך בקרבה פיזית למרכז משותף. זו היתה הזדמנות להתרחק "אל הכפר", אל יחידת דיור מבודדת על קרקע משלה.

הווילות ודירות החדרים, זה מה יש. הארכיטקטורות שלנו מציעות לנו אידיאולוגיה. כמה שיותר חלל אישי יותר טוב. להפוך ממשפחות, מקהילות, ל"דיירים". לכל אחד יש חדר משלו. מקום דיסקרטי ונפרד משלו. ככל שיש יותר כסף, יש גם יותר אפשרות ליצור חללים מבודדים ונפרדים. אי לכל דייר. יותר קומות, יותר חדרים, יותר מסדרונות. אנו נדרשים להיות עצמאיים גם כשזה בלתי אפשרי. ילדים מופרדים לחדרים, זקנים מקבלים חלל נפרד ב"דיור מוגן".

בסדרה "Stranger Things", כל סיפור האימה של ההיעלמות, החטיפה והשבי קורה בחסות ובזכות הטיפולוגיה המיוחדת של הווילה: בית בודד, השוכן על מגרש מבודד ומרווח. צורת הפנים של הבית מהדהדת את אותם ערכים: חדרים מבודדים, מופרדים במסדרונות. הסיוט הוא הבית עצמו. ה-upsidedown הגיהנומי הוא תמונת ראי של בית הווילה. מדבר קפוא של מוות. הבית עצמו הוא משכנה של המפלצת

אמא של ויל, שחזרה מאוחר ממשמרת בעבודה, לא יודעת שוויל לא חזר לישון בבית. היא מניחה שהוא בחדר, ולא רוצה לפלוש. רק למחרת, כשהוא לא מופיע לארוחת הבוקר, היא מחליטה להפר את הסדר ופותחת את הדלת ללא רשות.

4. אמא שלי

גדלתי עם אמא מושלמת. יפה, חכמה, מתלהבת.

במדף שלה, בין דיסקים של פיל קולינס וליונל ריצ'י, מצאתי ספר שהיפנט אותי. הייתי לוקחת אותו ומסתכלת בו שוב ושוב. היו בו ציורים בסגנון קליל, חמוד, מלאים בתיאורים מפחידים של אמא מדוכאת, בית מבולגן, אינסוף מטלות. חשבתי שחשפתי את האמת על תחושותיה של אמא שלי כלפי הבית והגידול שלנו.

חדרים סגורים / מה שצף מתחת למים, מה שמטואטא מתחת לשטיח

תערוכות: