את המרחב הפיסולי של שיראל הורוויץ מאכלסים מבנים נושאי-זיכרון המתמתחים אל עבר צורות חדשות. פעולת הפיסול שלה בנויה על פירוק מחושב וחיבור מחדש, אך לא כדי להסתיר או להעלים את מקורם של החלקים, אלא כדי להפוך אותם לחומרי עבודה. משקופים וחלקי רהיטים ישנים, עשויים עץ, נאספו מהרחוב ונעשו לשלמים חדשים, שבריריים אך נוכחים ומשדרים עוצמה. כל אחד מן החלקים עדיין נושא זיכרון, הקשר תרבותי ועקבות של שימושים קודמים. הם משמרים, מנכיחים ומהדהדים סיפורי חיים אנושיים. ניכרים בהם השברים וצלקות השימוש, וניכרת החיוּת שעדיין פועמת בהם. כך נשזרים זה בזה הפרטי והקולקטיבי. מה שהיה שייך למרחב הביתי האינטימי נזרק לרחוב, אל רשות הרבים, ונעשה לחלק מן הנוף העירוני, נאסף משם והפך בסטודיו לדבר חדש, לאובייקט העומד לעצמו, לפסל שאיש מלבד הורוויץ לא יכול היה ליצור. כך נוצרים פסלים במידות אנושיות, השוהים בתווך שבין יציבות לקריסה – ספק מבנים, ספק בריות המחזיקות את עצמן ומזמינות את העין המשוטטת עליהם לשאול לגבי יכולתה של צורה פיסולית לשאת רגשות מורכבים.
העיבוד הקפדני של שכבות העץ, הכולל שיוף, חיתוך, הדבקה וליטוש, יוצר מרקם אחיד השומר על נוכחות החומר. במקביל מתהוות קומפוזיציות המחזיקות בתוכן סתירה של סדר ופירוק – סתירה המשקפת את מורכבות הקיום האנושי כריבוי שאינו ניתן לצמצום ולהגדרה יחידה, ומנכיחה את המתח המתמיד שבין הפרטי-אישי לקולקטיבי.
ההוויה המעט סוריאליסטית של העבודות מזמינה אותנו לשדה פתוח של אפשרויות קריאה. הן אינן מציעות דמויות או ייצוגים ברורים, אלא צורות אבסטרקטיות המטשטשות גבולות בין קטגוריות. עם זאת, אף שהעבודות מופשטות, ניכר שיש להן זהות ונוכחות משל עצמן. נדמה שיש להן אפילו מבט ורצון משלהן. הורוויץ, במלים אחרות, מעבירה אותנו מהשאלה "מה זה" לשאלה "מי זה".
