את המרחב הפיסולי של שיראל הורוויץ מאכלסים מבנים נושאי-זיכרון המתמתחים אל עבר צורות חדשות. פעולת הפיסול שלה בנויה על פירוק מחושב וחיבור מחדש, אך לא כדי להסתיר או להעלים את מקורם של החלקים, אלא כדי להפוך אותם לחומרי עבודה. משקופים וחלקי רהיטים ישנים, עשויים עץ, נאספו מהרחוב ונעשו לשלמים חדשים, שבריריים אך נוכחים ומשדרים עוצמה. כל אחד מן החלקים עדיין נושא זיכרון, הקשר תרבותי ועקבות של שימושים קודמים. הם משמרים, מנכיחים ומהדהדים סיפורי חיים אנושיים. ניכרים בהם השברים וצלקות השימוש, וניכרת החיוּת שעדיין פועמת בהם. כך נשזרים זה בזה הפרטי והקולקטיבי. מה שהיה שייך למרחב הביתי האינטימי נזרק לרחוב, אל רשות הרבים, ונעשה לחלק מן הנוף העירוני, נאסף משם והפך בסטודיו לדבר חדש, לאובייקט העומד לעצמו, לפסל שאיש מלבד הורוויץ לא יכול היה ליצור. כך נוצרים פסלים במידות אנושיות, השוהים בתווך שבין יציבות לקריסה – ספק מבנים, ספק בריות המחזיקות את עצמן ומזמינות את העין המשוטטת עליהם לשאול לגבי יכולתה של צורה פיסולית לשאת רגשות מורכבים.
העיבוד הקפדני של שכבות העץ, הכולל שיוף, חיתוך, הדבקה וליטוש, יוצר מרקם אחיד השומר על נוכחות החומר. במקביל מתהוות קומפוזיציות המחזיקות בתוכן סתירה של סדר ופירוק – סתירה המשקפת את מורכבות הקיום האנושי כריבוי שאינו ניתן לצמצום ולהגדרה יחידה, ומנכיחה את המתח המתמיד שבין הפרטי-אישי לקולקטיבי.
ההוויה המעט סוריאליסטית של העבודות מזמינה אותנו לשדה פתוח של אפשרויות קריאה. הן אינן מציעות דמויות או ייצוגים ברורים, אלא צורות אבסטרקטיות המטשטשות גבולות בין קטגוריות. עם זאת, אף שהעבודות מופשטות, ניכר שיש להן זהות ונוכחות משל עצמן. נדמה שיש להן אפילו מבט ורצון משלהן. הורוויץ, במלים אחרות, מעבירה אותנו מהשאלה "מה זה" לשאלה "מי זה".
במסורת היהודית,* המילה "זה" מסמנת את מה שאפשר לראות אותו ולגעת בו, אך אינו ניתן להבנה עיונית, תיאורטית. המילה "זה" נעשית לאצבע המורה על "זה" – נוכחות חיצונית לה – ותובעת התייחסות אל הממשי והמוחשי. כך גם בדאואיזם, שבו משמשת ההצבעה כדי לומר כי מהותו של דבר אינה נפרדת ממנו. הגדרות רק יחצצו בינינו לבין הדברים: על המבט לעבור מהאצבע אל הדבר שעליו היא מורה.**
הורוויץ מבקשת להוביל אל מרחב ה"זה" החומרי, הניכר לעין והנחווה. אלא שלצד נוכחותם החומרית המובהקת, הפסלים עצמם נוכחים במרחב ביניים של זהות, גשמיות וארעיות, וקוראים לנו לשהות בו לצדם. אובייקט הופך ליצור, מבנה הופך לגוף. ההגדרות מתעמעמות ומתערערות, והשאלות נשארות פתוחות. האם אנו מביטים בפסל? במבנה ארכיטקטוני ארעי? ביצור חרקי ענק? בשבר של נוף מוכר? אנו נשאבים לתוך המתח שבין האפשרויות האלה, ושוהים בו לצד הפסלים שהנושאים על גבם את הזיכרון שהצטבר ואת העתיד.
כמו בדאואיזם, גם בעבודותיה של הורוויץ מתערערת ההפרדה שבין ה"רציני" למשחקי. הפסלים מעלים שאלות כבדות משקל ומחוללים חוויה המערערת תפישות מוכרות של גוף ומרחב, אך טעונים גם במשחקיות של קוביות לגו ונסמכים על פרקטיקות חיבור שמגיעות מעולמות של דמיון ילדי ויצירתיות מלאת חדווה. המשחקיות הזו אינה רק אסתטית, אלא מהותית. היא מתירה לחומר להתנהג בחופשיות, להתרכב, להתפרק ולבדוק את גבולות היציבות, ומזמינה אותנו להשלים צורות ולדמיין מבנים אפשריים. היא מולידה ומבקשת גם הומור עדין, שמאפשר מבט חקרני וסקרני שמגלה בכל פעם היגיון חדש. המרקם החומרי עצמו – חיבורי הברגים והאומים, הצבעוניות המתחלפת, מיקומן של רגלי הרהיטים – מאפשר לנו לגלות ולעקוב אחר ההיגיון הפנימי שבפסלים ולעמוד גם על הקשר הדק ביניהם. הצופה מוזמן.ת להתבונן בעבודות מזוויות שונות ולבחון את הפרטים הקטנים שמרכיבים את המכלול. ההצבה מדגישה חיבור של נפחים, שילוב של חומרים טבעיים ומלאכותיים, ויחסי צורה ומשקל. כך, בין השברים ומתוך פעולת צפייה ושהייה המערבת גוף ונפש, נרקמת חוויה אינטימית, המעוררת אפילו הזדהות. הרי גם אנחנו, כמו החומר, מזוהים ומוכרים, אך נמצאים על סף שינוי.
הפעולה הפיסולית של הורוויץ נובעת מתוך החומרים ומתייחסת למערכות היחסים שבינם לבין עצמם. ההיגיון שמוביל את הפירוק נסמך על זכֶר השלם הפונקציונלי שהיה ואיננו עוד. אולם השימוש בחלקים אינו מחווה של תיקון, אלא חיפוש אחר צורה חדשה. כזו שאינה מבטלת את מה שהיה, אלא יוצרת גוף הקיים בפני עצמו. כך החומר הופך מאובייקט לסובייקט. הפסלים מחזיקים מנעד שלם של רגשות, זיכרונות ותשוקות.
בהקשר זה, ולא רק בו, אפשר לראות את הורוויץ כחלק מזרם של פיסול פמיניסטי, המערער על התביעה למחשבה ליניארית ולקטגוריות מובחנות, ושואף לייצר סדר חדש.
התערוכה "זה שאינו אחד"*** אינה מספקת תשובות, אלא פותחת שדה של אפשרויות לשאול, להרהר, להתבונן ולהתנסות. היא מבקשת מאיתנו להישאר במתח, לראות את השבר והשלמות כאחד, ולהזדהות עם הפעולה היצירתית של שהייה בתוך אי-ודאות.
___________
* ברוך הלוי אפשטיין, תורה תמימה – דברים, מהדורת וילנא תרס"ד, דברים כ"א כ': "דהלשון זה מורה על ההוראה באצבע וכמ"ש במנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע".
** יעקב רז, כך שמעתי – רשימות זן, מודן, 2013.
*** לוס איריגארי, מין זה שאינו אחד, תרגום: דניאלה ליבר, רסלינג, 2003.
