הרישומים של דנה רז קטנים, מהירים ורזים. פרי תנועה אחת, חד–פעמית, שאינה חוזרת על עצמה. לפעמים נוסף עליהם משפט. לפעמים רק מלה. החיבור לטקסט הופך את הדימויים לקרעי חיים, ומרחיב את הדימוי הפשוט לכדי התחלה של סיפור שעל הצופה להמשיך מתוך תחושת הדחיפות המתבטאת גם בגודלם המשתנה של חומרי הגלם: המצע של כל רישום הוא הנייר הראשון שנקרה על דרכה של רז בהתעורר תחושת הדחיפות שפעולת הרישום שימשה לה מפלט.

כל אחד מן הרישומים עומד על קו התפר שבין המלה לסימן, בין הסמנטי לסמיוטי. הרישומים השונים כמוהם כמלים בודדות שנאספות על הקיר מקבצים–מקבצים והופכות למשפטים מצחיקים–מרירים, שעוסקים כולם בחוויות אישיות, אך ממקום של ביטול עצמי, ממקום שאין בו מחילה ואין בו נחמה. בכך הם משמשים ביטוי ועדות לכישלון כפול: הכישלון להתמודד עם הפער בין המובטח לממומש, הכישלון לייצג אותו מחדש.

גם בעיצומו של תהליך השינוי והיצירה, אנחנו נתיניה של מערכת החוקים החברתיים שלא אנחנו ניסחנו. אנחנו עומדים למשפט הנורמות החברתיות וגבולות השפה. זה לוז רישומיה של רז: הם משרטטים את הפער הגדול עד לבלי הכל בין מי שאנו לבין המשפט שחורצים עלינו (ושאנו חורצים על עצמנו) בכוחם של מבנים חברתיים גדולים מאיתנו.

ואם כך, פיסות הדימויים והטקסט של רז כמוהן כשאיפה ונשיפה עמוקות. נסיונות להסדיר את הנשימה עם התעורר הדחף לסטות מן הדרכים הסלולות, למרוד לנוכח הדרישה להיכנע, למצוא חן, להסתפק במועט. אילו היו החיים החברתיים חוברת צביעה לילדים, רז היתה "יוצאת מהקווים" סדרתית.