סף של זמן: רגע ביניים חמקמק בין מה שהיה ולא יחזור לבין מה שטרם החל. קליפה דקה בין פנים וחוץ. רגע של ציפייה להיעלמותו של הרגע, להיעלמותה של הציפייה, להופעתו של דבר חדש. ומה אם החדש מתמהמה וזמן הביניים נמתח ומתמשך? רגע הסף מועד להיות זמן של חוסר אונים, של חרדה, של זרות. עזבנו את מדרך הרגל הבטוח, שהיה עד כה מובן מאליו. איפה ינחת הצעד הבא?
על הסף, המחשבה וההתנהגות משוחררות מן החוק שנשאר מאחור – ועדיין לא נכבלו בחוק הממתין לפנים. ומשום שעל הסף אין חוקים, מי שניצב עליו יכול לכונן לעצמו מערכת חוקים משל עצמו: מכלול רציונלי, מוסדר ומופשט, אשר ממיר את הרגש הגולמי לכדי ייצוג שכלתני. לפעמים יש בזה הקלה.
בתערוכה סַף שלוש אפשרויות של תנועה מצומצמת ומינימלית. שלוש פעולות המנסות להסדיר את
הבלתי נשלט, לאזן את הבדלי הלחצים בין פנים וחוץ, למצוא מקום בין חוויית ההווה לבין הניסיון (הכושל או המוצלח) לייצג אותה בדיעבד. שלוש תנועות קטנות ומינוריות שמנסות לשווא להשיג, להכיל ולאחוז את מה שלא ניתן להשיג, להכיל, לאחוז בו. שלושה זיעים שעושים את הסף למשכנם.
כל אחת מן הפעולות האלה מנסה להיות קטנה ככל האפשר. לצמצם את התנועה עד כמה שאפשר. החירות של ההימצאות על הסף מסחררת. אולי היא גדולה מכפי שנוכל להכיל. הבחירה לצמצם את התנועה ובכך להרחיב את זמן הסף אינה מובנת מאליה. הסף הוא שטח זר מעצם טיבו. צמצום התנועה מצטייר כמגן מפני נפילה, מפני תנועה נחפזת, אך לצד זאת הוא גם מאריך את השהות בשטח הביניים.
הנשימה היא מפתח הסף. היא ניצבת בין פנים הגוף וחוץ הגוף, ומופקדת גם על התווך שבין הפעולה הגופנית הנשלטת והבלתי נשלטת. היא מתבצעת מאליה – כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות להסדיר אותה, להאט או להאיץ, לשלוט באמצעותה גם בקצב הלב, בהתרגשות, בסערת הנפש.
בזמן מנוחה, אורכה של נשימה הוא כמעט ארבע שניות. שאיפה ונשיפה. לספק חמצן ולסלק דו–תחמוצת הפחמן, להכניס את הנדרש, לפנות את העודף. לקשור פנים וחוץ.
נטען שיש יחס הפוך בין קצב הנשימה והדופק לבין תוחלת החיים. ככל שהם מהירים יותר, אנו צפויים לחיים קצרים יותר. אבל החיים לא מתקיימים בזמן מנוחה. דווקא רגעי החיות מאופיינים בנשימה חפוזה או נעתקת ובדופק מואץ. אם אנו סך כל נשימותינו, האם עלינו לשאוף לחיים ארוכים של מנוחה ורוגע או לתת ללב להלום פרא פעם אחר פעם?
הנשימה מאפשרת את התנועה ומושפעת ממנה. נשימה סדורה היא המפתח לתנועה חלקה. שש–עשרה נשימות לדקה במנוחה מיתרגמות להלמות הלב על כליו: פעימה לכל שנייה. אין לנו תנועה בסיסית מזו.
התנועה המצומצמת שהיא יסוד כל העבודות שבתערוכה מתבצעת תמיד אל עבר רגע של מפגש קרוב. רגע שנמצא ממש במרחק נשימה, שעודו גדול מכדי שנוכל לגשר עליו. את שלוש האפשרויות השונות המוצגות בתערוכה אפשר לקרוא כמעין סימפטום משני: לא המקור, כי אם הקליפה הדקה והנראית שלו. שלוש מערכות שונות של חוקים וכללים שהומצאו ותוחזקו כדי להחזיק דווקא את היפוכן ולהעיד דווקא על היעדרן. שלושה מערכים של הנחיות וציוויים על הסף שבין אירוע לאי–אירוע, בין הגנה מפני האי–התרחשות לבין הרצון להאריך את רגע הביניים, להשהות את הפעולה, לשהות, להשתהות.
רן קסמי-אילן
