האמנית הדס חסיד מציגה את הדיפטיך המינימליסטי אורך חיים של טוש ירוק בהיר, המתעד תנועה של קו אחד של טוש ירוק בהיר על גבי נייר. הקו העקבי, האחיד והרציף מסתלסל שורה אחר שורה, וכך שוב ושוב, מתחילתו ועד סופו של טוש ירוק אחד. הפעולה של חסיד מאופקת ואולי מרוסנת. שטח הפעולה שהיא מקצה לעצמה מצומצם באופן קיצוני. המאמץ הפיזי והריכוז הנדרשים כדי לבצע את הפעולה האחת שוב ושוב, לרוחבם של גליונות נייר גדולים, עומדים בניגוד מוחלט לתוצאה המאופקת. חשבו על המאמץ הנדרש כדי לאלף את היד לבצע פעולה מכנית, לשמור על הקצב, להילחם בנטייה הטבעית לתנועה משוחררת, להשית את כלליה של מערכת כפויה וכפייתית על המערך הפיזי והנפשי.
לצד הדיפטיך מוצגים רישומים קטנים של מעטפת תלושי השכר של האמנית בקנה מידה 1:1, שבוצעו בעפרונות צבעוניים. זהו רישום מדויק ומוקפד של דבר חסר חשיבות. שמה של החברה המייצרת את התלוש, "מיכפל", מוכפל על המעטפה מאות פעמים באדום ובכחול, וחסיד רושמת בדייקנות את כולן.
למרות ההבדלים הניכרים בין מערך הרישום לבין הדיפטיך (הגודל הוא כמובן רק אחד מהם), הדיוק, העמלנות והעדינות שמאחורי הרישומים מעמידים מערך פיזי נוקשה דומה לזה של פעולת היד הזהה והחזרתית. התוצאה מעידה על המאמץ האדיר שנדרש כדי לייצר משהו קטן – ועל ההשקעה המופרזת הדרושה כדי לתאר דבר שהוא סתמי וחסר חשיבות.
ואולם, בחינה של רישומי מעטפת תלושי השכר מראה שההעתקה העמלנית מתפתחת מרישום לרישום, התפתחות המתבטאת בהפחתה של הפרטים הנרשמים. הרישומים המדוקדקים נראים במבט ראשון כמו תלושי שכר לכל דבר ועניין – והפחתת הפרטים, שמקורה ברצון למחוק ולטשטש את העדות לכתב יד אנושי, דווקא מדגישה את העקבות הללו, מוסרת עדות על פעולת ההעתקה מתוך השיבוש שנעשה בה.
המתח בין פעולה כמו–אוטומטית לבין טכניקת רישום מסורתית הוא רב. אלו שתי פעולות מנוגדות, שהחיכוך ביניהן תמיד יחשוף אותם "פגמים" אנושיים שאינם מאפשרים לנו לחיות על "טייס אוטומטי". הפגמים הללו הם שהופכים אותנו לאנושיים. ההתמעטות פותחת ברישומים מקום לנשימה, ועושה אותם לדבר העומד לעצמו.
