וְאִם אֵין יָם, הֲרֵי אֵין גַּם סְפִינָה

פעם היה הטבע, והוא היה גדול מאתנו לאין שיעור. מאיים, בלתי נתפש, בלתי נשלט. הוא היה העולם, ואנחנו היינו בו. לא הסתפקנו באפשרות לשהות בו, להכיר אותו ולהיטמע בו. כדי לשרוד בו, ביקשנו לגבור עליו. לאלף אותו. וכך עשינו, מן המשחק המאגי אל המהפכה החקלאית, וממנה אל המהפכה התעשייתית, אל האוטומציה והביוטכנולוגיה. פיתחנו מנגנוני השגחה ושליטה שהלכו והשתכללו. ביקשנו להיפרד מן הטבע: להיות ליוצרים, אדונים לגורלנו.

זה לא לגמרי הסתייע, ואולי מוטב לומר, זה הסתייע טוב מן הצפוי. בסופו של דבר, גודש ההשפעה שלנו על הטבע חרג מגדר יכולתו.

עכשיו אנחנו מדברים על "שינוי אקלים" ולא על חורבן. על "התחממות גלובלית" ולא על מוות המוני. אנחנו מדברים על "להציל את הכוכב", ובעצם מדברים על הצלת עצמנו.

אין פלא שרגשות האשם והאימה שלנו קשים מלהכיל. אין פלא שהשיח בעניין ההתחממות הגלובלית נמתח כולו בין האשמה להכחשה. וכאשר אנחנו מצליחים לנקוט פעולה, תכליתה היא רק לבלום או להאט תהליכים שהחלו מאות שנים לפני זמננו ויימשכו גם אחריו. אנחנו עסוקים בכיבוי שריפות פשוטו כמשמעו גם בשעה שהכול כבר עולה באש המעוכבת אך הבלתי נמנעת.

אנחנו האסטרואיד התלוי מעל ראשינו, וכבר נגלה לעין.

"ואם אין ים, הרי אין גם ספינה" היא תערוכה קבוצתית שמקבצת מפגשים שונים של האנושי והלא–אנושי על פני כדור הארץ. היא נעה בין סביבות ירוקות ועשירות להתפקע במים זורמים ובצמחייה עבותה לבין שממות צחיחות, צרובות שמש. בין צמיחה לבין צמיחה כלכלית.

היא עוסקת באסתטיקה של עידן הכחדה המונית.

אל תדאג, אני חובשת את פצעיך

אומרים שהבעיה היא ששכחנו שהאדמה היא האמא הגדולה שלנו, אבל אולי הבעיה הפוכה: אנו תוצריה של חברה קפיטליסטית–פטריאכלית, ובזים לאדמה דווקא משום שלא שכחנו. אנחנו אכן רואים בה הוויה נשית (בתולית או פורייה, לפעמים עקרה). ולכן סבורים שהיא זמינה לשימושנו, ואמורה לשרת ולהזין אותנו בלי גבול ובלי תלונה. אם האדמה היא משאב, כולנו מפתחי משאבים. ההפך מניצול הוא בזבוז, ואנחנו היינו בזבזנים עד מאוד.

בלב התערוכה עומד הסרט המוזיקלי "Alles hat grenzer NUR DER MONDFISCH NICHT" ("לכל דבר יש גבול, לא לדג הירח") של סילביה אקרמן וגראלד נסטלר (אוסטריה).

דמות המספרת בו היא אמא אדמה עצמה. קולה המואנש מהדהד אלינו בזרימת מים (מקור החיים, משאב מנוצל), ומולו מציבים אקרמן ונסטלר עדויות ממוקדים שונים בעולם, שבהם המים מצויים בדוחק, נשלטים בידי מערכות ממשל, נתונים למניפולציה אנושית. הסרט מיטלטל בין אזורים עתירי מים, מפלים זורמים וצמחייה שופעת לבין אדמה יבשה, מלוחה ומבוקעת.

בתוך הסצינות ירוקות–העד מופיעות מדי פעם דמויות אנוש: גבר ואשה. הוא בחליפת עסקים מערבית, מחליק במורד מדרון תלול, נס על נפשו מכוח לא ידוע. טרף. היא בחליפה אדומה ובוהקת, מנסה שוב ושוב להעפיל במצוק, מחליקה שוב ושוב ונחבטת בקרקע. אם הם אדם וחוה, מצבו של גן העדן אינו בכי טוב.

בסצינה אחרת, צוות גולשי מצוקים רתומים לחבלים מציב דוכן תיירות בחצי הדרך לתהום, במקום שרגל אדם אינה מגעת. כאילו בלא עדות לתעשיית התיירות (כלומר, לנו עצמנו) אין ערך ל"טבע"; הוא רק רקע שאנחנו נכפים לתקף את עצמנו בתוכו. כאשר מציבים צמיחה טבעית מול צמיחה כלכלית, אומרים כמדומה אקרמן ונסטלר, זו האחרונה תבוא תמיד על חשבון הראשונה.

הבחירה ליצור סרט מוזיקלי מפתיעה. לא כך אנחנו מדברים אקולוגיה, בדרך כלל. מחזות זמר הם "עסקי שעשועים" – מסורת מוכרת ופופולרית, שאין בה מקום לתוכחות או לזלזול המאפיינים לרוב את שיח החירשים שלנו בסוגיות אקולוגיות.

המוזיקה עצמה, פרי עטו של המלחין הווינאי וולקמר קליין, אכן נשמעת לכל כלליה הנוקשים של סוגת המחזמר. הרגעים הדרמטיים ביותר הם תמיד עילה לשיר, וכאן נישאים בו קולותיה של האדמה. ה"נאמברים" הם הערוץ שמבעדו נובע התת–מודע האקולוגי. את קולה של האדמה נושאות דמויות שונות – בין היתר דייגים ומדענים – עד לרגע השיא, שבו לובשת האדמה את דמותה של אשה כהת עור והרה.

כך, בלבוש בידור, מחוץ לשיח המתיש של "משבר האקלים", מציבים אקרמן ונסטלר חזון שהאנושי והלא–אנושי חוברים בו יחד כשווים.

"מודדים" של איתי מרום מלווה קבוצה של מודדים המסמנים את מדבר נמיב בדרום אנגולה – המדבר העתיק בעולם, המשתרע על כ-81,000 קמ"ר של ימות חול. קבוצת הגברים נעה במרחב המופשט, הצהוב, של החולות הנודדים, לנגד תכלת השמים. עקבות רכב השטח יימחו במהרה עם תנועת החול.

הקבוצה, העובדת בשירותו של תאגיד נפט, מציבה על הדיונות עמודים יצוקים בבטון: תוקעת יתדות במרחב כדי לקטע ולנהל אותו. לשלוט בו. להפיק ממנו רווח.

המדבר גדול. נדמה שהמלאכה בלתי אפשרית. בלתי נגמרת. אף ש"כיבוש המדבר" עצמו משרת כאן תעשייה הרסנית וממיתה, קשה שלא להיכבש ביפי המעשה. הגברים, כלי הרכב, הציוד הכבד, העורב בשמים וכל גרגר חול – נדמה שכל אלה חוברים יחד במחול.

אולי מקור היופי כאן הוא העובדה שאיננו יכולים להעלות על דעתנו את סיומה של המלאכה. נדמה שהגברים ימשיכו בעבודה לנצח, מקוללים כסיזיפוס הדוחף את הסלע במעלה ההר לעד. היש עוד כישלון קפיטליסטי כמו כשלונו של סיזיפוס, שכל קיומו הוא עבודה בלא תפוקה?

ובכל זאת, קבע אלבר קאמי, עלינו לראות את סיזיפוס כמאושר.

בקופסת אור מציגה לי אורפז תצלום של שלושה כלבי שנאוצר ענק שחורים וזהים–למראה העומדים לצד בריכה על מצע אבן מסותתת.

מה היא הבריכה הפרטית אם לא מודל מאולף, תחום ונוח של הים? היא כחולה כים, וכחול הים הוא כחול השמים. צלילה לבריכה פרטית היא צלילה לתוך פיסת רקיע מהונדסת. גם השנאוצר הענק הוא חיה "מתורבתת". חברו הטוב ביותר של האדם נוצר בידיו, והיה בעל החיים הראשון ששינינו לצרכינו (למעט עצמנו, כמובן). שלושת הכלבים המטופחים – פרי של תהליך ביות גופני והתנהגותי בן אלפי שנים – ניצבים אם כן לצד ריבוע–יָם על אבן שעובדה וטופלה גם היא, לוטשה ונחתכה לאריחים. הפרווה השחורה והמבהיקה של הכלבים, הכחול ההיפר–ריאליסטי של הבריכה, האבנים המסותתות והדוממות: כל אלה מעשה ידי אדם, ומטרתם ליצור "טבע" נוח ומאפשר, כפוף לנו.

בקופסת אור נוספת נראים שפת הבריכה והסולם, ומאחוריהם מאסה לבנה של שלג שמגיע ממש עד שפת המים. הטבע ביקש לכבוש מידינו את מה שכבשנו אנחנו מידיו, אך נבלם על הסף.

לצד קופסאות אור אלה מציגה אורפז גם את עבודת הווידיאו "החוף" (2010), ובה מצולם חוף אגם בפארק ציבורי הסמוך לשנגחאי. האגם מלאכותי, החול מיובא, ולהשלמת החוויה הציבו המתכננים פסלי אדם בגודל טבעי של דמויות שוחות, רצות ומחזיקות ידיים וכך הלאה. העדשה של אורפז סטטית כמו פסלי הנופשים. ברמקולים נשמעת מוזיקת מעליות מכנית, מתוקה יתר על המידה. על המרקע נעות דמויות של מבקרים בפארק, חולפות על פני הפסלים המבלים. איש מן המבקרים האנושיים אינו מבלה כפי שמורים לו פסלי הנופשים – ולמה לו? הפסלים כבר "מבלים", ובכך משחררים את האנשים מהצורך (והחובה) לעשות זאת. הביקור בחוף היה לחוויה אינטר–פסיבית. חוויית העונג–תלוי–הצריכה כה מושרשת בנו, עד שניתן להעביר אותה לאובייקט לא–אנושי כדי שיחווה אותה במקומנו.

עבודת הווידיאו "חוף השקט" (2011) של אפרת ויטל צולמה ב"חוף השקט", רצועת החוף של שכונת בת גלים בחיפה, שנתחמת בשובר הגלים של בסיס חיפה של חיל הים. הים כמעט אינו מופיע בווידיאו, אך נוכחותו מורגשת היטב.

התמונה על המרקע נראית כמו זירה המחולקת לשניים: מכאן החול והמתרחצים, מכאן האנגר המספנה וארכיטקטורת הפלדה של בסיס חיל הים. בין אלה לאלה נמתחת גדר רשת מכוסה איסכורית אטומה, עטרת תיל מסולסלת לראשה. היא חוצצת ומחברת בין השותפים הזרים–זה–לזה במערכת סגורה אחת, חסרת קו אופק.

העבודה שקטה להפתיע, ורוב דמויות האנוש בה נשיות: החיילת הסוקרת את רצועת הים מעמדת התצפית, המבקרות בחוף, המשתזפת, המתעמלת. לנוכח ארכיטקטורת הבטון הברוטליסטית של עמדת התצפית עולה מיד המחשבה על חול החוף הדק, שהוא ממרכיביו העיקריים של אותו בטון ממש, ואף על פי כן כה שונה ממנו.

כל הישויות מתקיימות באותו מרחב, מול אותה עדשה: החול, הבטון, המשתזפת, החיילת, גדר התיל. אולי גם הצוללת בעלת היכולת הגרעינית הנסתרת מעינינו במימי המפרץ. כל אלה שווים לזה לזה במעמדם, עם מבטנו או בלעדיו. הם כולם דברים בעולם.

אנה ים מציגה סדרת תצלומים שנוצרה הודות לדפדוף באלבומי תמונות משפחתיים: תופעה קצרת מועד, שהגיעה לשיאה עם הופעתה של מצלמת הכיס האוטומטית. 36 תצלומים אופציונליים בכל סרט צילום, 36 רגעים שהתקבעו, הודפסו והונצחו בסדר ליניארי. ריבועי מזכרות שכונסו בקפידה לאלבום, מאשררים את קיומנו, את נוכחותנו, את חוויותינו המשותפות.

אלבומי התמונות המשפחתיים ששימשו את ים ליצירת הסדרה שייכים הן למשפחתה שלה והן למשפחות אחרות. היא שלפה תצלומים מכאן ומכאן, ושידכה אותם זה לזה. הדפדוף באלבומי המשפחות השונות העלה תְּקִינָה אחידה: לכולנו אותם אלבומים ואותן חוויות באותם מקומות. במרכז כל תצלום בסדרה שלפנינו נמצא דמות אחת או זוג דמויות על רקע איתני הטבע.

התיאור הוויזואלי של האדם על רקע טבע הוא קלישאה עתירת וריאציות: תבנית בעלת מסורת עשירה, המבוססת כל–כולה על התפישה הרומנטית שלפיה הטבע נפרד מאיתנו. הוא תפאורה, צופן שמצוי בפעולה הצילומית עוד לפני שהתבצעה, פנטזיה נתונה מראש. אנחנו והטבע סובייקט ואובייקט. אדון ועבד. אנו יוצקים את עצמנו אל התבנית המוכרת, מקבעים את נקודת המבט, מאששים את מיקומנו. המקום אינו קיים עוד, רק ההד הדהוי שלו תחום במלבן שטוח. היינו שם.

בתצלום אחר נראה אדם שוחה במימיה של בריכה שמעליה מרחף מעין ערפל אדים, שנוצר מהפרשי הטמפרטורה. העין מצליחה לחלץ כמה קווי מתאר של מבנה בטון. זה לא תצלום "תקני". נדמה שהוא פגום. אנה ים עצמה היא שזימנה את ההפרעה הזו: זירות הצילום שלה הן כמערך פיגומים חסר מבנה קונקרטי, חשוף לפגעים. ים אינה מתכננת את הצילום, רק קובעת את מערכת התנאים שבה יתקיים – ומערכת התנאים הזו תמיד פגומה. תמיד הוצפנו בה מרכיבים שיכשילו אותה. ים מתעניינת בפער בין תבנית הייצוג למה שאמור למלא אותה. הפער שבין המובטח למופר. הצילום שלה מחבל בעצמו כדי למצוא דבר שהוחמץ. למה? אולי כי זה לבו של המצב האנושי: היות פגום, שרירותי, מוחמץ, חסר לכידות של ממש.

לטעות זה אנושי, להיות אנושי זה לטעות – וכל "טעות" כזו צופנת על דרך השלילה את הגרסה ה"נכונה". הצופה מגיע אל הצילום בציפייה לקבל את הדימוי המוכר והשחוק, אך ים משבשת את המפגש ביניהם. ההסטות שלה מטילות עוגנים בחיים עצמם, שהם מרובדים ומסוכסכים. מלוכלכים. השימוש ב"צילום רע" וההתמקדות ב"שולי" חושפים למבטנו את החיים עצמם, השוכנים תמיד בפער בין הפנטזיה לבין המציאות שלעולם אינה נענית במלואה. אי–האפשרות של דבר אינה מונעת את הכמיהה אליו. הרגע המכריע של אנה ים מלוכלך כמו החיים.

האומץ להיות חסרי תקווה

אין סיבה לחרוד מסוף העולם, והסיבה פשוטה: החרדה תמיד פונה אל העתיד, אל הבלתי ידוע, אך סוף העולם כבר אינו ממתין לנו בעתיד. הוא כבר כאן, ובכך משחרר אותנו מעולה של הציפייה. הקטסטרופה בעיצומה. אנחנו כבר נעים בתוך הבלתי נמנע.

ואף על פי כן, עדיין יש מה לעשות. עדיין יש מה להציל. ההתכחשות, האימה והאשמה לא יועילו. הן אינן מניעות אותנו לפעולה, רק מונעות מאיתנו להפעיל את הסולידריות האוניברסלית הנדרשת מאתנו. סולידריות לא רק בינינו לבין כל האנשים, אלא בינינו לבין כל החיים – ואולי אפשר להעז לומר, בינינו לבין כל הקיים.

כלכלת העולם היא הרי כלכלת כלל הישויות הקיימות: גדולות וקטנות, אנושיות ושאינן אנושיות. בכלכלת כלל הקיים אין הפרדה בין "אדם" ל"טבע" ולא בין "טבעי" לבין "סינתטי". כולם שחקנים שווים. הכלכלה הזו היא הכלכלה היחידה שראוי לנו לעסוק בה כרגע: לא התיאולוגיה הקפיטליסטית, אלא תיאור נאמן של פעולת מכלול הדברים שהיא מערכת העולם.

כלכלה כזו אינה נשמעת להיררכיות המנחמות שלנו. אין בה "קדמה" או "צמיחה כלכלית". אין בה אשליות באשר לאפשרות המגוחכת לחזור ל"ימים הטובים". עדיף לגייס את האומץ להישיר את המבט ולהודות שאיננו נבדלים מכל מה שאינו אנושי, ושהקיום כולו אינו מוצק, אלא תנועה מתמדת.