הגוף האנושי מגיב פיזית לנהמת המנוע, להחלקה העדינה של מוט ההילוכים, לתאוצה חסרת המאמץ. הוא מתאחד עם שלדת המתכת. הוא נעשה חלק ממנה. המכונית אינה סתם כלי תחבורה: היא פריט ארכיטיפי של המודרניזם, מרכיב מפתח בהתפתחות סגנון החיים המערבי, אבן פינה של הנוף החברתי והדמיון התרבותי של המאה העשרים ומעבר לה.
העולם הקפיטליסטי מאורגן ומסודר סביב אובייקטים לצריכה אישית. התרבות הקפיטליסטית טוענת את האובייקטים האלה במשמעות ובזהות החורגות אל מעבר לשימוש המיידי בהם. המכונית היא דוגמה ניצחת לכך: היא סמל מובהק של תרבות הצריכה המערבית, ומשמשת אף אביזר מכונן זהות, המבטיח לבעל המכונית חופש תנועה – ואת מקומו הראוי בסדר החברתי–תרבותי.
לתרבות הרכב הזו ממדים רגשיים, חברתיים וחומריים. המשיכה אל הדרך הפתוחה, ההבטחה של חוויות חדשות, תשוקה, מיניות, ניידות חברתית, מעמד, עצמאות, הרפתקה, אלימות ומרד – כל אלה גלומים בכלי הרכב עצמו.
כמוצר צריכה, אם כן, המכונית לעולם חורגת מן המערך הרציונלי המופקד על קבלת החלטות כלכליות. היא הרת משמעות אסתטית, רגשית וחושנית. היא מושא של תשוקה ושל פחד. היא תוצר ומחולל של תהליכי הפרטה, אינדיבידואליזציה וריגוש צרכני. מבחינות רבות, הופעתה של המכונית על במת ההיסטוריה הגדירה מחדש את התנועה ואת חוויית המרחב.
התערוכה שופוני יא נאס מציגה זה לצד זה שני פרויקטים חדשים של האמנים מאיר טאטי ואייל אסולין, שבמרכזם עומדות שתי מכוניות יוקרה: ב.מ.וו ורולס רויס, מכוניות שחרגו זה מכבר מתפקידן כאמצעי תחבורה גרידא, והיו למותגי יוקרה עמוסי סמליות להתפקע.
מסביב לכל כלי רכב יוקרתי או "קלאסי" נרקם עולם תרבותי עתיר ידע, דימויים, מנהגים ושפה. כל אלה מעמידים מעין מפה, תוואי טכני ומטאפורי של המכונית הנחשקת, ובכך מתחזקים את היחסים האשלייתיים ביסודם בין הסחורה לערכה. במלים אחרות, מכונית לעולם אינה רק מכונית. בין אם היא יקרה ובין אם היא זולה, בין אם היא דו–מושבית או ארבע–מושבית, משפחתית או ספורטיבית, היא לעולם אינה רק כלי רכב. היא כלי המאפשר לאמוד, להגדיר ולנסח את חוויית הצריכה והתנועה, ויותר מזה, כלי הניזון מסוגיות מעמדיות ומגדריות, מקיים אותן ומתקיים על בסיסן.
מכוניות הרי היו סממן של יוקרה מאז ימיהן הראשונים, כשירדו מפס הייצור שפתחה חברת אולדסמוביל בשנת 1902 – ומעט לאחר מכן, מעל פס הייצור המפורסם של הנרי פורד, שהפך את המכונית לאחד מסמליה הבולטים של המאה העשרים. וכמו טכנולוגיות חדשות אחרות שנעשו זמינות לקהל הרחב, בראשיתן היו המכוניות מיועדות רק לבני המעמד הגבוה.
הפערים החריפים בין כוחם הכלכלי של גברים לכוחן הכלכלי של הנשים הם המובילים אותנו אל הפן המגדרי, שהלוא פערים אלה היו מן הגורמים המרכזיים שיצרו קשר הדוק בין המכונית לבין הגבריות. למעשה, אף שחלפו מאז יותר ממאה שנה, תחום הרכב היה ונותר תחום היפר-גברי. כלכלת הליבידו שימרה את כלי הרכב כמושא של תשוקה וכסממן של זהות שיש לאסוף ולטפח, להבריק ולצחצח. כך נעשתה המכונית כביכול לשיקוף מלא און של בעליה: הקשר ההדוק בינה לבין הגוף האנושי מתקיים ברמה הגשמית והסימבולית גם יחד.
בהיגיון של תרבות הצריכה המערבית, כלי הרכב הוא אמצעי המשמש את הפרט כדי להציג את עצמו בפני העולם הסובב אותו. כלי הרכב ככלי תקשורת. חומר הגלם של התערוכה שופוני יא נאס הוא פנטזיה גברית מושכת ומאיימת, המאגדת את ההיקסמות לנוכח מוצרי יוקרה (ולנוכח המעמד החברתי המובטח לבעליהם) עם הרתיעה לנוכח ההגזמה הגברית–קפיטליסטית הראוותנית, שסופה מאיים להיות אלים.
דרך הבוכנות, דרך נהמת המנוע וחריקת הצמיגים – דרך פאר הטכנולוגיה המוטורית – עולה לפני השטח האמת המוכחשת של הגבריות במובנה החייתי והראשוני ביותר.
