טווס לבן / לי אורפז
התשוקה אל הסוף ליוותה את התרבות האנושית לאורך דורות. אסתטיקה של אסון שהתבטאה באופנים שונים כקרשנדו פנטסטי, דרמה גדולה מן החיים. זה היה אמור להיות סוף אפי, מרהיב וכביר רושם, ואולי לכן לא הבחנו כשהגיע, חד ומהיר ולא–דרמטי כמו סדק בזכוכית.
המציאות חדרה את הסדק הזה כמו אבק, דקה ופירורית, מצטברת לאט על עולם הדימויים האלסטי והמתעתע, שכבה דהויה על בוהק רווי ונוצץ. מה נשאר לנו? רק להעמיד את תפאורת העולם–שלא–יהיה–עוד. להתענג על הכמיהה אל העבר שהיה לו עתיד. לכמוה אליו קצת יגעים, קצת מבועתים, ממקומנו בעתיד הלא–נכון. לחזות (באיכות 4K, בלי להמתין, בחיבור מהיר בפס רחב) ברוחות העתיד שלא התקיים רודפות את העידן הנוכחי.
רבים מן הדימויים שמציבה לי אורפז בחלל תערוכת היחיד "טווס לבן" הם גרסאות דהויות של הבטחות המודרנה: דימויים צרובים ששיני הזמן נגסו בהם, אשר לוקטו מארכיון משפחת האמנית וממקומות אחרים, ובהם סלילי פילם ואוספי שקופיות. אחרים אינם פונים אל העבר, אלא אל ההווה הלא–נראה. מנסים לתעד ולהנגיש את מה שחושינו אינם יכולים לקלוט: דימויים שמתחקים אחר תנועת האוויר הלא–נראה.
כך – בשילוב בין אמצעי צילום מתקופות שונות, מתוך עיסוק בדימוי הצילומי ובהפצתו – נמתחת "טווס לבן" כולה בין המאולף לבלתי נשלט, בין הנראה ללא–נראה הגלוי לעין, בין הרצון למצוא סדר והיגיון לבין ההכרה בחוסר האונים הבסיסי שלנו, בכפיפותנו למציאות שאין לנו הכוח לשנות.
אין ממלכה
חיה מוזרה הוא הטווס. נוצות הזנב המרהיבות והססגוניות שלו, עטורות דוגמת עיניים מהפנטת, נפרשות סביבו כהילה. צבעיהן אינם תוצאה של פיגמנט, אלא של תוואי פני שטח של החומר עצמו: שכבות זערוריות ששוברות את האור ושולחות אותו לרצד לעינינו. תכונה הולמת לברייה הידועה ביכולתה להראות ולהיראות, ומשמשת לא פעם כדי להוכיח שהאבולוציה היא יותר מתהליך מוטציוני של צמצום עודפות, ושעניינה גם במראית העין, באסתטיקה.
נטייתו האבולוציונית של הטווס להעדיף את יכולת החיזור שלו על פני יכולת ההסוואה, מבהירה מדוע כה הוקסמנו ממנו מאז ימי התרבויות העתיקות ועד ימינו. אין כמוהו לסמל הוד והדר, מלכות, כבוד, אהבה ותשוקה. לא פלא שתרבויות רבות ראו בו חיה מקודשת ולכל הפחות מתנה מן האלים. יכולתו להחליף ולחדש את נוצותיו המפוארות מדי שנה הפכה אותו גם לסמל של תחייה, של יופי אלמותי.
אורפז מביאה בפנינו לא טווס לבן אחד, אלא שניים זה לצד זה, ניצבים בקופסת אור שכמו מגבירה את הלובן שלהם. והטווסים הללו לבנים מטבעם: מוטציה גנטית נדירה, שניתן למצוא בעיקר בקרב טווסים שגדלו בשבי. יכולת ההישרדות שלהם נסמכת לא מעט על חווֹת הדגרה, שלקוחותיהן הם בעיקר אתרי תיירות. לפעמים, כל מה שצריך הוא חיה מוגזמת.
הטווס המוכפל של אורפז, אם כך, הוא פועל יוצא של הנדסת אנוש, בריות חיות שהיו לאביזרים שנוצרו כדי להנעים. העין המאנישה שלנו – הנרקיסיסטית קמעה, המבקשת על כל סביבותיה הדים לייחודה המדומה – אוהבת את הנדיר.
הטווסים ואיכותיהם הטווסיות בוקעים כביכול מקופסת האור אל שאר התערוכה. בדיפטיך מוקרן, חציו וידיאו וחציו סטילס, מופיע הטווס שוב, הפעם במה שנראה כגן אנגלי – סגנון שהתפתח בתקופה הרומנטית, ויסודו בניסיון המלאכותי לייצר בידי עמל את חיק הטבע המושלם, טבע טוב יותר מהטבע, חוויית טבע שיסודה בשליטה סמויה (אך ידועה היטב) בצמחייה ובשוכניה החיים.
בצד הוידיאו של הדיפטיך שרוע הטווס הלבן על חלקת דשא מוריקה. ברקע להקה של ציפורי פלמינגו כשורת מקהלה ורודה. בצדו השני של הדיפטיך מוקרן תצלום סטילס של גן אנגלי אחר, זהה. שני הגנים חוברים זה לזה הודות לעין המצלמת, המתורגלת באיתור כמו–אגבי של קומפוזיציית חתך הזהב, הקונבנציה הנצחית של יופי והרמוניה.
לא רחוק מן הדיפטיך מתגלה גלגול אחר של הטווס: הטווסיוּת שאינה שייכת לו, אלא משמשת רק תמצות השלכתי של התכונות האנושיות שאנו מייחסים לו, קרי, גנדרנות, שחצנות ורהב. גלגול זה לובש דמות הקרנה מחזורית של צילום 16 מ"מ ובו מחליק אמנותי על הקרח. הוא בוהק על רקע אפלת האולם המצנצת בעשרות כוכבים – פנסי התאורה, הזוהרים רק בשבילו. הוא מחליק לעברנו במהירות אף שהוידיאו עצמו הואט. דמותו גדלה והולכת תוך סיבוב והנפה אלגנטית ומדויקת של הרגל לקראת ניתור. והנה! נתזי קרח שולחים אותו כניצוצות אש לבנים לזינוק מרהיב, אך הזינוק עצמו נמנע מאיתנו. אורפז מפקיעה את הקתרזיס של התרגיל המרהיב, ושולחת אותנו שוב ושוב לתחילתו של הוידיאו. המחליק הבוהק יבצע את פתיחת התרגיל המשוכפלת שוב שוב, באופן מושלם, תמיד רק עד לנקודת השיא שתיוותר מעבר להישג ידנו, מעבר לטווח הראייה.
הישמטות
לא רק המיומנות, הטקסיות והחזרתיות חוצצות בינינו לבין המחליק על הקרח, אלא גם הצבע האדום שנח על הדימוי כהינומה, מפריד בינינו לבין הרגע המתועד: מחיצה שקופה ובלתי עבירה שרק מבעדה ניתן לנו לצפות אל העבר, חסרי יכולת לחוות אותו במלוא עוזו וחסרי יכולת להרפות ממנו. האדום הזה הוא פרי הזמן החולף, תולדת ההתחמצנות והבלאי שהם מנת חלקם הבלתי נמנעת של תשלילים וסלילי צלולויד, בייחוד אם לא שומרו כהלכה. הוא סימנה האסתטי של הנוסטלגיה, ויסודו בתהליך כימי של הישמטות ונסיגת החומר למרכיביו הראשוניים. ריקבון.
כשלים דומים, התפוררות ובליה של הדימוי, מופיעים גם בעבודות אחרות. כך למשל בתצלום המוצג על קיר אחר: שקופית שחילצה אורפז מתוך ארכיון שנמסר לה. דמות גבר בחליפה כהה ובמגבעת פדורה עומדת בראש גבעה, אצבעות ידיה שלובות זו בזו מאחורי גבה המופנה אלינו, ראשה רכון. מן הגבעה ומטה נפרש הנוף הכפרי, מוריק ושליו. הדרכים הן דרכי עפר, עקבות חיים שנוצרו מהישנות השימוש. רחוק עוד יותר ניצבים גגות הרעפים האדומים, מעורסלים בחיק הירוק של הצמרות, שלווים תחת השמים התכולים.
התצלום יכול היה לחסות בנוחות תחת התבנית המוכרת של "דמות בטבע", אך הבליה והכשל הכימי משבשים את המבט ומעשירים אותו. הם מזכירים לנו את העבודה הסמויה שנדרשת מאתנו בבואנו לחלץ את הדימוי המקורי מתוך מצבו החומרי הנוכחי. השדה ירוק בעינינו אף שניגודיות הצבע המקורית קרסה והותירה רק הבלחי גוון עדינים על פני משטח חום אפרפר. אנחנו משלימים כמעט מבלי משים את הירוק, את תכלת הטכניקולור של השמים. אז משתהה המבט במרכז התצלום, ממש על קו האופק, שם מצוי כתם עגול כתום, עדות ליושן ולעיבוד כימי עודף. מוזר, באיזו נינוחות הוא משתלב בדימוי המצולם: נקודה מסנוורת, שמש מקולקלת.
הכשלים הכרונולוגיים המשמשים את אורפז ככלי אמנות אינם רק אלה שהשאירו עקבות בחומר, אלא גם טכנולוגיות הצילום ואמצעי התצוגה עצמם, דוגמת המוניטור המגושם המציג תמונה של מגדל תקשורת. אפשר לראות בהם תזכורת לתקופה אחרת, לטכנולוגיות קודמות שגם בהן ראינו הבטחה ואיום, וגם בהן תלינו תקוות להצלה. כמו בדימויים, גם בטכנולוגיות גופן אפשר לראות הדהודים חלושים של אותות חיים שחלפו והותירו אותנו הד של הד, שכפול של שכפול.
המודל
לצד אלו מציבה למעננו אורפז גם עדשות שרושמות את מה שהעין אינה יכולה לקלוט. זוהי תזכורת לכך שתפיסת המציאות המיידית שלנו מסתמכת על איברי חישה מוגבלים מאוד, ולכן מאופיינת בחלקיות ובשגיאה מתמדת. הטכנולוגיות שהמצאנו כדי לבחון, למדוד ולרשום את מה שנמנע מאיתנו מדגישות ביתר שאת את מגבלות טבענו, ומזכירות לנו עד כמה פגיעים אנחנו.
הקרנה עגולה, לדוגמה, מביאה בפנינו צילום שְׁלִירֶן (Schleiren). זהו צילום המתבצע באמצעות שבירה של קרני אור במראה פרבולית, המאפשרת לתעד הפרשי לחץ וצפיפיות אוויר, וכך לראות פשוטו כמשמעו עוד טפח מן התווך המקיים אותנו בכל רגע ורגע. ההשתהות הזו על ריקוד החלקיקים הזעירים פותחת בפנינו צוהר עגול לעולם שאנו שרויים בו ממילא, בלא יודעין.
צילום השלירן שייך במקורו לזירת הניסוי המדעי. זה גם מקורה של הקרנה גדולת מידות אחרת: מודל בזעיר אנפין של מה שנדמה כמרקם מטרופוליני בתוך מנהרת רוח. כל מבנה מיוצג באמצעות לבנת אבן אדמדמה. פיסות לבד ועליהן עצים זערוריים מדמים ריאות ירוקות. מבנה המרחב הזה מופשט מהחיים, עירום מן הצורות החברתיות שהוא מייצר ושמייצרות אותו, וניצב לפנינו דומם באפלולית כחולה, כמו לפני עלות שחר סינתטי.
את המודל חותכת קרן לייזר ירוקה הנמצאת בתנועה איטית ומתמדת. החלקיקים בתנועתם נעשים לקווי עשן ירוק זרחני המתפטלים בין המניטורות, וחושפים את תנועת האוויר. פסקול שעיצב דניאל מאיר עוטף את הוידיאו מארבעת הקירות. צליליו החמים משתרגים בדימויים הצוננים ונעים לאט, כמו גלי העשן הירוק דרך המודל. לרגעים חורגים התדרים הגבוהים לכדי רוויה, עומס יתר, מתעוותים בקצוות, כמו שורטים את הצליל.
איזו כמיהה נותרת במרחב הביניים הטמפורלי הזה, בהמתנה בלי–לדעת–לְמה? מה דמותה? איזה שימוש ניתן לעשות בה?
אורפז אינה מספקת תשובה נחרצת. רק מתחקה אחריה בין השורות, בניואנסים, בהפרעות קטנות ובכשלי תרגום, כאומרת: יש כאן גם אפשרות של חיים.
אם הבלתי אפשרי נעשה בלתי נמנע, אם ניתן לאבד את מה שמעולם לא היה לך, להיות נוסטלגי לתקופה שלא הכרת, אולי תחושת האובדן הזו היא דבר שראוי להיאחז בו. אולי ההתמקדות באופק הבלתי ממומש פירושה סירוב לוותר על עצם הרצון לעתיד. ומי שאינם מוותרים עוד ילמדו כיצד להשתוקק אל מה שנמצא מעבר לתפריט המצומצם שמציע לנו העכשיו הקדחתני והיגע.
אוצר: רן קסמי אילן
