זה סיפור של התפרקות.

הסטודיו של הצלם גוסטבו סגורסקי שוכן בלול נטוש בפאתי מושב עמינדב הסמוך לירושלים, צופה דרומה. 

המושב הוקם בידי תנועת המושבים בשנות החמישים על אדמות הכפר הפלסטיני אל-ולג'ה, סמוך לקו הגבול דאז בין ישראל לירדן. תושביו הראשונים היו עולים מתימן, שעסקו בחקלאות: הם טיפלו במטעי הפרי שהותירו מאחור התושבים הקודמים. העולים הללו – שאליהם הצטרפו מאוחר יותר גם עולים מצפון-אפריקה – הוצבו שם כדי לקבע פיזית את גבולות המדינה הצעירה, כפי שנעשה גם בצפון ובדרום. הם שימשו חיץ בשר ודם: קהילה שמקומה נקבע על פי צרכי האומה.

כיום מעטים החקלאים בין התושבים. הלול המשמש את הסטודיו הוא רק אחד מבין אי-אילו מבנים ישנים, לפעמים מתפוררים, המנקדים את המשקים הדוממים. שרידים לתקופה אחרת ולמבנה חברתי אחר. רעיון הכלכלה השיתופית בישראל התפוגג מזמן. המסגרת השיתופית חדלה זה מכבר לפעום כלב אחד. מן הדברים הנלהבים בשבח הערבות ההדדית נותר רק הד רפה, מס שפתיים לא מחייב.

אך טיבם של קירות אבן להיות קשיחים מרעיונותיהם של בני תמותה. קירות הסטודיו של סגורסקי, כמו קירות חללים רבים אחרים, ממשיכים לעמוד במקום גם לאחר שהתייתמו מייעודם המקורי: שאריות הבטחה שניתנה לעולם אפשרי אחר, שכבר לא יתקיים. עולם ששרידיו מתעקשים בחומר גם לאחר שנמוג מן הרוח. 

בתערוכת היחיד "מארש אחרון", סגורסקי לוכד את סימני העבר המתקיים כרוח רפאים בהווה. בצעדיו הוא מודד זמן במרחב: נע בין שרידי הבטחות שהופרו, בין מצבות לחיים ולחלומות של דורות שונים. 

כשהוא יוצא את הסטודיו, סגורסקי ניצב בקצה ההר, גבו למושב הקטן של תנועת העובדים ולעיר הבירה הרדופה המשתרעת הרחק מאחוריו, ושאונה אינו נשמע כאן כלל. בגובה 800 מטר מעל פני הים, האוויר נמצא בתנועה מתמדת: נוכחות פיזית רציפה המורגשת בגוף, שריקה שקטה נמוכה ומתמשכת של זרמים שלא ניתן ואין צורך להתנגד להם. מולו, חורש ים תיכוני ירוק-עד גולש לוואדי ואז מעפיל שוב במדרונות ההר שמנגד אל עבר הכפר בתיר. למטה, בנחל רפאים החוצץ ביניהם ונצלח בנקל, עבר פעם קו הגבול בין נחלת שבט בנימין ויהודה – ודורות מאוחר יותר, קו הגבול עם ממלכת ירדן.

המרחב הזה, על שכבותיו, נושא סימני עתידים שחדלו. מכוסה בטלאים של היסטוריה שנכתבה על גבי היסטוריה. הוא כמו קורא להליכה, וסגורסקי הוא צלם משוטט מטבעו. צעד מוביל לצעד. טרסות האבן העתיקות, עדות למסורת חקלאות ההר, עוטפות את חמוקי האדמה כקפלי שמלה. פסי קו הרכבת של קו יפו–ירושלים, מהישגי הקדמה של האימפריה העות'מאנית, מחלידים בשקט לצד בתי בד חרבים ושרידים ביזנטיים, לאורך שבילי רועים שנמלאו קוצים ובורות מים שיבשו. היסטוריה ופרהיסטוריה, עקבות מנצחים ומפסידים שנרשמו בנוף נבלעים לאיטם בירוק העלים: רקפות, סחלבים פרפרניים, צמחים מטפסים הנאחזים בעצים עתיקים ותמירים אשר מרווים את צמאונם במעיינות הפורצים מתוך ההר. שבילים שהותוו בהליכה במשך מאות בשנים – עקבות חיים שהתממשותם מינורית, והצועדים בהם מעט. 

שמה של התערוכה הוא מחווה לרומן "מארש-רדצקי", יצירת המופת של הסופר היהודי-אוסטרי יוזף רות.  הרומן מתחקה אחר שלושה דורות של משפחת טרוטה מ-1859 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה, על רקע קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

סיפור המשפחה מתחיל כשחייל סלובני פשוט מציל את חייו של הקיסר פרנץ יוזף בקרב סולפרינו ומקבל תואר אצולה. בנו כבר גדל כפקיד ממשלתי נאמן לאימפריה, ונכדו הוא קצין בצבא הקיסרי. דרך עיניהם אנו עדים לשקיעתו של עולם ישן – עולם של מסורת, היררכיה וסדר – בד בבד עם לעלייתם של כוחות המודרניות והלאומיות.

זה רומן על התפרקותו של חזון ועל אובדן דרך, ובכך הוא רלבנטי כיום לא פחות מכפי שהיה בזמן כתיבתו. גם השאלות שהוא מעלה על משמעותן של זהות ולאומיות רלבנטיות מתמיד. סגורסקי נתקל בספר שוב ושוב – פשוטו כמשמעו. פעם אחר פעם, סיפר, הוא מוצא עותקים שלו ברחובות, לפעמים על ספסל או גדר אבן, לפעמים על המדרכה, כמעט תמיד בערימה אחת עם פליטים נוספים של ספריות שהושלכו אל מחוץ לסביבתם הטבעית – מדפים מאובקים – לרגל מעבר דירה, פטירת בעליהם המקוריים או ניקיון עונתי. רוחות רפאים של תרבות שהיתה פעם מובנת מאליה, כמוהם כתמונת הקיסר שהייתה תלויה פעם בכל משרד ממשלתי באימפריה האוסטרו-הונגרית.

הספר מספר על התפרקותה של אימפריה, ובעצמו נעשה לאובייקט המשחזר את גורל גיבוריו. עותקיו הנטושים הם עדות אילמת להיעלמם של עולם אחר, של תרבות אחרת ושל קוראים אחרים. סגורסקי אוסף אותם ומחלק לחברים וקולגות, מנסה לשמר משהו שכבר אבד, להיות חלק מהד מתמשך.

העותקים האלה, המתגלים שוב ושוב מחוץ למקומם הטבעי, הם צל של גוף שכבר המשיך הלאה. חריטה בסלע. כמו הקיסרות האוסטרו-הונגרית שמתאר רות: לא דבר שהיה ונעלם, אלא דבר שממשיך להתקיים בצורה של כמיהה וגעגוע אל מה שמעולם לא התממש. 

וכפי שסגורסקי מוצא עוד ועוד עותקים של הרומן ברחובות, העדשה שלו מוצאת את הרגעים שבהם ההבטחה שנמוגה עוד נוכחת בנוף. בתצלומיו, כמו במלותיו של רות, עקבות השינויים ההיסטוריים מתעקשים בחיי היומיום. משתהים בתווך שבו עולם ישן כבר התפורר, אך עולם חדש טרם התגבש במלואו. 

כאשר סגורסקי יוצא מהסטודיו, ממבנה הלול שננטש, הוא יוצא אל נוף שכל מבנה בו נושא סיפור של זמן אחר וכל פיתול שביל מזמן בו מפגש עם דמות חדשה. סגורסקי והעדשה שלו פוגשים את הדמויות האלה לא מתוך תכנון מוקדם, אלא כפרי מפגש מקרי, כמו דמויות הנקרות על דרכו של גיבור מעשייה עממית.

העדשה של סגורסקי רגישה לפרטים. היא מציבה אותם לפני הצופה בלא היררכיה ובלא נוסטלגיה. השרידים והמזכרות שהוא מוצא בדרכו המתפתלת בין ההרים אינם רק עדויות לעבר, אלא חומרי הגלם של ההווה – הטראסה הבנויה לא פחות מסלעי החוואר, עצי האלון העתיקים לא פחות מן האורנים ששתלה קק"ל, קבר השיח' שנודע בסגולתו לרפא עקרות לא פחות מן המבנה הביזאנטי שבו התיישב, המושב לא פחות מן הכפר שקדם לו. כל צעד בשביל הוא צעד מבעד להיסטוריה, ושקיעתה של אימפריה אחת כבר מבשרת על שקיעתה של הבאה אחריה. ההשתהות של סגורסקי על עקבותיהן צוררת את כל העקבות יחד. היא כמעט הופכת את המקום ליער מכושף בעודה מזמנת דמויות, זמנים ורוחות אל השביל שנוצר מכוח ההליכה.

האיש הניצב מול העדשה בתצלום "נחום", לדוגמה, לובש חולצת תכלת שדהתה עד שנותר רק זיכרון של צבע. אחת מאותן חולצות שיוצרו במפעלי אתא, כמדומה. אניצי הצמר של הסוודר החום שמעליה – עד אילם גם הוא לשנים שחלפו – מזדקרים כמו שאלות לא פתורות. קמטי פניו של האיש הם מפה טופוגרפית של זמן. נדמה שכולו כמיהה שמקורה נשכח.

תצלום אחר מציג מבנה בית ישן ומתקלף על רגלי הבטון שלו, מורם מעל האדמה כמו חייל ותיק שמסרב להיכנע לזמן. פעם נועדה ההגבהה הזו להגן עליו מפני איתני הטבע – מי שטפונות ומזיקים –  אך עכשיו היא רק מדגישה את בדידותו, את הריחוק שלו מהקרקע. קירות האבן עירומים: ללא חלונות, ללא משקופים. גם רעפים כבר אין. מאחוריהם, כמו בהצגת תיאטרון גרועה וסמלית במפגיע, ניצב נגרר משאית ועליו תמונה של שורת עצי אורן: תפאורה מודפסת שמנסה לחקות את הטבע דווקא בסביבה ירוקה ועתירת צמחייה, כמו תפאורות דיסנילנד שמנסות לשחזר בכוח ובסכריניות את הקסם של אגדות ילדות או להעמיד דיוקן רומנטי ומעוקר של "המערב הפרוע". מאחורי התפאורה המודפסת הזו מציץ גג רעפים אדום של בית אמיתי, ובתווך – כמו בדיחה של המציאות – ריבוע מושלם של דשא מלאכותי. בתוך התפאורה המוזרה הזו נטוע עמוד תחנת אוטובוס ועליו רק מספר אחד: מספרו של קו האוטובוס לירושלים. האמיתי והמזויף נמזגים זה בזה לצד הטבעי והמלאכותי, העבר וההווה.

בתצלום אחר לוכד את העין הרסן האדום של סייח צעיר. במבט ראשון, כתם הצבע נראה מלכותי. אצילי. מבט שני בו ובעיטוריו הזרחניים מסגיר את מקורו בעידן המסחר המקוון, כמו נסיך מאגדה ששיניו הלבנות מתבהקות על רקע ספריי השיזוף המלאכותי. המחשבה על נסיך-חלומות כזה עולה כמו מאליה גם מול דיוקנו של התרנגול המת השרוע על שביל העפר בתצלום נוסף, ונראה כמו גנרל זעיר של חצר משק. גם במותו הוא עוטה את כל סממני השלטון שלו: הנוצות המפוארות כמו מדי שרד של צבא שכבר התפזר, הכרבולת כמו כתר של ממלכה שאיננה. הפער בין היומרה למציאות חריף, אך יש גם מן הנוגע ללב באומץ להיות קטן ולהתנהג כגדול, לדבוק בסממני הכוח המדומה גם כשבבירור הכזיבו נוראות.

איכות אגדית, סימבולית כמו מאליה, אופפת גם את האשה שצולמה עומדת בשלג. פניה בהירות כמוהו, אך הצבעים העזים של כיסוי ראשה הפרחוני מתריסים כנגד הלובן הסובב. כל פרט בשלגייה זו – השפתון האדום, נזם הזהב, עגילי החישוק – הוא הכרזה שקטה על עצמאות. מעיל הפרווה החום שעוטף אותה אינו מאלה שמתהדרים בהם בסלונים של וינה. הוא נועד רק לחמם, ונושא את סימני הזמן כמו סיפור חיים שלם. הערפל שהעלה הקור העז על עדשת המצלמה אופף אותה כמו תפאורה של חלום. נדמה שהיא מרחפת.

כל אחת מהדמויות הללו היא עדות לאופן שבו דברים ממשיכים להתקיים גם אחרי שהעולם שיצר אותם כבר איננו. כמו עותקי "מארש-רדצקי" שסגורסקי מוצא שוב ושוב ברחובות, גם הם תקועים במצב ביניים. לא כאן ולא שם, לא לגמרי אמיתיים ולא לגמרי מזויפים, אלא משהו אחר – כמו אגדה שתורגמה לשפה זרה ואיבדה משהו בדרך, אבל אולי מצאה משהו אחר.