מערכת הראייה היא המנגנון הבסיסי שבאמצעותו אנו תופסים את העולם – מזהים, רואים תנועה, מבחינים בין צבעים, מבינים מה רחוק ומה קרוב. קרני האור עוברות דרך האישון, נוחתות על הרשתית, וחיישני האור שבה שולחים מידע דרך עצב הראיה אל המוח. זו מערכת שרגילה להשלים פרטים גם כשהם מוסתרים – היא מפענחת, משחזרת, ומשלימה מידע חסר. הראייה שלנו היא תפיסתית: היא בונה את המציאות  על פי פרשנות, לא רק על פי מידע שמגיע מהחוץ.

הדס חסיד בוחרת לעצום את עיניה כדי לפקוח עולם אפשרי אחר. היא מתחקה אחר התופעה בה אנו עוצמים את עינינו ורואים צורות וצבעים, תופעה שמתגלה כבר בילדות. אותו משחק בו לוחצים מעט על עיניים עצומות ומצליחים לראות כוכבים, משחק שמלמד אותנו על האפשרויות הנסתרות של מערכת הראייה שלנו, על מרחבי ענק שמתקיימים במקום–לא–מקום, שנמצא כה זמין וקרוב.

התופעה בה אנו רואים את הבזקי האור האלו בעיניים עצומות נקראת פוספנים  (Phosphenes) ונגרמת מכך שמערכת הראייה שלנו נמצאת בפעילות מתמדת. לכן גם בעיניים עצומות היא ממשיכה לעבד ולייצר אותות חזותיים, ללא מקור אור חיצוני. הקולטנים ברשתית שולחים אותות למוח, ומזמנים אפקטים חזותייים ממקור תוך עיני, מתוך האפלה. המוח שלנו מנסה לפרש את המסרים האקראיים האלו ולצקת אותם בתבניות מוכרות. חסיד מתמסרת לגיאומטריה של חיפוש והבהוב, פועלת על הסף בין העולם החיצוני למה שהתודעה שלנו מייצרת.

וכשחסיד עוצמת את עיניה, היא מתרגלת אופן ראייה אחר. שדה הראייה שלה מוקף במופעים של צורות וצבעים חיזיון פנימי אישי וחמקמק. את החוויה הזו, המצויה בתנועה מתמדת, היא מנסה לתרגם לציור. 

בתחילה ניסתה לתפוש את המראות ולתאר אותם באופן מילולי:

מול העיניים, ממש קרוב, צורה דומה לטרפז באדום כתום ממלאת את רוב השדה.

 איכשהו ברור שמה שמעבר לה כהה.

 בתוך הכתום יש כתמים אפורים שמתפשטים ומשחירים. 

אבל לא היה די במלים. הרי יסוד השפה אינו נמצא בהן, אלא במה שביניהן – קל וחומר כאשר מנסים לאחוז באמצעותן במה שמטבעו אינו ניתן לאחיזה. 

בניסיון לפרוץ את מגבלות השפה, חסיד מבקשת לממש את זיכרון החזיונות הוויזואליים בחומר.

במבט ראשון נדמית התערוכה כשונה בגוף עבודותיה. בעבר, חסיד הרבתה לעסוק ברישום, ובייחוד בקוטב הקונספטואלי שלו. בעבודה "אורך חייו של טוש ירוק", לדוגמה, הציגה קו אחד של טוש ירוק בהיר על נייר, מעין תיעוד של תנועה מינורית ומתמשכת, החוזרת ונשנית עד שהטוש יבש והקו דעך. בסדרת עבודות אחרת הציגה רישומי העתקה של תלושי שכר ומסכי מחשב, שבהם הומר הרגש הגולמי לייצוג שכלתני, רציונלי, מוסדר ומופשט. 

מה בין הנטייה הרזה והמינורית הזו לבין כתמי הצבע המתפשטים של התערוכה הנוכחית?

בבסיס הפעולה הנוכחית, כמו בקודמות, עומדת ההתעקשות להציג פעולה מצומצמת בעלת היגיון פנימי, , הדורשת מחויבות אדירה והשקעה מופרזת. 

הפעולה הציורית של חסיד אינה רק ביטוי של משמעות, אלא גם המשמעות עצמה. היא היעלמות, אך גם הופעה של היעלמות, ניסיון לגרום להיעלמות להופיע. היא בחירה מודעת בכישלון הידוע מראש לייצג את מה שחומק מייצוג. כישלון שאינו טרגדיה, אלא פואטיקה: התמסרות לאקראיות אשר מייצרת סוג חדש של סדר ושל משמעות. זו משמעות שנובעת מהתמדה עיקשת, וסירוב להתייאש מול הבלתי אפשרי.

הבחירה לעצום עיניים ולקבל את מרותם של כתמי והבזקי הצבע אינה כניעה, אלא התמסרות. זהו ויתור על השליטה ועל הוודאות־כביכול של הראייה  השגורה אל החוץ  לטובת התבוננות אחרת 

הנוכחת מאליה. זוהי הודאה בכישלון הידוע מראש של הניסיון להשתחרר מן המודע ומן הידוע: ניסיון שמוביל לשיטוט במרחב לא–מוכר, שם נחשפים בעירומם הססגוני דפוסי המחשבה, הראייה והתפישה שאנחנו משיתים על העולם בבלי דעת. אולי מתוך תמונת ההפרשים בינם לבין המראות השגורים נוכל להבין דבר־מה על מה שחומק ברגיל מן המבט שלנו, ואפילו מיכולת התפישה עצמה.

המסע הזה מרחיק אל אזורי צבע עמוקים וכהים, ובהם הבזקים בהירים וערפילי צבע. חסיד מתעדת כך מצב של כניעת העצמיות. הזהות עצמה כמעט אובדת מתוך ההתמסרות לציורי הנוף האינסופי המופיע מתחת לעפעפיים. היא פוקחת את עיניה לאפלה שממנה באנו ושאליה נשוב, כדי להיות אבודה בכוונה, כדי להיות נוכחת.

. הנכונות לשהות באי–הוודאות, בחושך, הופכת לנקודת ההזנק של מקור אור פנימי. נתיב של הישרדות בתוך האפלה המקיפה אותנו מכל עבר.