Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Filter by Categories

מתוקות מתות

הצלחתה של תנועה חברתית תלויה לא פעם ביכולתה לגייס ציבור גדול: מאסה קריטית שתמשוך עוד ועוד מצטרפים ומצטרפות, ולבסוף תהיה לאיום על הכוח השליט ותניע אותו לשנות את נורמות ההתנהגות שהוא מייצג ומכתיב. תנועה כזו צריכה לשמש מעין מטרייה רחבה, המאגדת תחתיה קהלים רבים ושונים. אלמלא כך לא תוכל לייצר קואליציה של קבוצות כוח שונות, המסוגלות להתגבר על המחלוקות ביניהן ולגשר על פערים מעמדיים ואחרים בשם האינטרסים המשותפים. תנועה חברתית כזו נדרשת לא פעם להימנע מאמירות החורגות באופן משמעותי מהנורמות הנהוגות, ולמצוא מסר כללי ומעורפל די הצורך, שרבים יוכלו להתחבר אליו. אין פלא, אם כן, כי הניסיון לכונן תנועה כזו מוביל לא פעם לפשרנות ועמימות, שאחריתן תנועה בנאלית ובלתי מאיימת: תנועה שאיבדה את הלהט ואת העוקץ שהניעו את המאבק מלכתחילה.

האם כך צפוי לקרות גם לתנועת #metoo, שפרצה זה מקרוב את סכר השתיקה והביאה לשיטפון של וידויים פומביים על מנעד רחב של מעשי הטרדה, ניצול, השפלה ואונס יומיומיים? האם #metoo תתפתח להיות תנועה או תיוותר קמפיין גרידא? במלים אחרות, האם הסערה תטרוף רק את חייהן של דמויות ציבוריות או שמא יגיעו הרוחות גם לחיי היומיום הבלתי נראים של מיליונים? וגם בהנחה שהמאבק הנוכחי אכן יהיה לתנועה בת קיימא ובעלת תוקף היסטורי, האם ייווצר הקשר בינו לבין מאבקים פוליטייםחברתייםכלכליים אחרים או שמא עתידה האידיאולוגיה המערביתליברלית לנכס ולעכל גם את #metoo?

מוקדם לנבא לאן פנינו, אך בפירוש לא מוקדם מכדי לנסות לצפות את המגמות העתידיות או מכדי להכווין את מגמות ההווה.

חומר הגלם המשמש את משתתפות התערוכה הקבוצתית "מתוקות מתות" הוא תבניות הייצוג הנשי (החלולות לא פעם) אשר התרבות הקפיטליסטית המערבית מגישה לצריכתנו. כך נאספו בחלל הגלריה של משכן האמנים דמויות שונות: פקידת קבלה, מזכירה, מכורה לבריאות, אשה בזנות, חתיכה שרקרוצהלרצות, אשה אחרי פרידה, אשה בלתי נראית, אשה מן השדרה החמישית ואפילו אחת התלויה על אדן החלון, בין שמים וארץ.

כל אלה הם דימויים נשיים שכיחים מהתרבות העכשווית, אך לא הדימויים הנחשבים על פי רוב מודלים נחשקים לחיקוי, אלא אפילו להפך: דימויים סטריאוטיפיים, שקל לבוז להם. האמניות המשתתפות חושפות את המערכות המייצרות את הדימויים הללו, אך מראות גם את החיים האפשריים בתוכן. אופן השימוש בדימויים הללו קושר בין מבני כוח פטריארכליים, סקסיזם וכלכלה קפיטליסטית. התוצאה, אם תרצו: הצעות הגשה לחייהן האפשריים של מתוקות מתות.

היום שבו (לא) שברנו את תקרת הזכוכית

מרכז הכנסים ע"ש ג'ביטס, מנהטן. 8 בנובמבר 2016. הכול ערוך ומוכן ליום ההיסטורי: היום שבו תיבחר לראשונה אשה למשרה הרמה ביותר בארה"ב. מנהיגת העולם החופשי. אלפים הגיעו למרכז הכנסים העצום שבשדרה ה-11, בין רחוב 34 לרחוב 40. הם עמדו שעות בתורים הארוכים לבידוק הבטחוני הקפדני. אמהות רבות הגיעו עם בנותיהן. החלל כולו נמלא שלטים עם הסלוגן "אני איתה" (I’m with Her), חולצות שעליהן הסיסמה "העתיד נשי" (The Future is Female), עיניים נוצצות וחיוכים רחבים. האולם שבו התכנסו הבאים היה גדול עשרות מונים מן האולם במלון הילטון, זה שתומכי דונאלד טראמפ התקבצו בו.

ואולם, לא גודלו של המקום הוא שהניע את צוות הקמפיין של הילרי קלינטון, מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, לבחור בו: הסיבה הראשונה במעלה לבחור במרכז ג'ביטס היתה העובדה שהוא כולו עשוי זכוכית. 170,000 מטרים רבועים עוטי זכוכית, מן המסד ועד הטפחות הנושאות את תקרת הזכוכית הגדולה ביותר במנהטן. המיקום עצמו היה בגדר הצהרה משמעותית ומהדהדת: הילרי קלינטון היתה אמורה לעמוד מתחת לתקרת זכוכית אמיתית בעודה מנפצת לרסיסים את תקרת הזכוכית המטאפורית.

קלינטון אכן התייצבה על במת מרכז הכנסים. היא עשתה זאת בבוקר המחרת, מול קהל קטן פי כמה של תומכים המומים, לבושה בחליפת מכנסיים כהה, ששוליה צבועים סגול עז: שילוב של האדום הרפובליקאי והכחול הדמוקרטי, סמל לכך שארצותהברית גדולה משתי המפלגות שזה עתה הקדישו כמה חודשים למערכת בחירות מכוערת. תקרת הזכוכית שתחתיה נשאה קלינטון את נאום התבוסה שלה נראתה חזקה ומאיימת מתמיד.

דימוי "תקרת הזכוכית" עצמו הופיע לראשונה בשיח הפמיניסטי לפני כמה עשורים, בשנות השבעים של המאה העשרים, ונכנס לשימוש רווח בשנות השמונים. כיום, יש הרואים בו דוגמה לאופן שבו נשזרו זה בזה הגל השני של הפמיניזם והכלכלה הניאוליברלית, שמיהרה לאמץ מן הפמיניזם את הרעיונות המשרתים את מטרותיה ומיהרה לא פחות למוסס את את כל השאר. במלים אחרות, עניינה של מטאפורת "תקרת הזכוכית" נתחם בגבולות המערכת הכלכלית: פריצתה המיוחלת של תקרת הזכוכית לא תאיים על המערכת הקפיטליסטית בשום צורה ואופן, אלא רק תאפשר לכמה נשים (מעטות ופריבילגיות, גם אם ראויות כשלעצמן) לתפוס את מקומן לצד הגברים המאיישים את שדרות הכוח זה מכבר. ההיררכיות המסורתיות ייוותרו בעינן, ואילו הישגיו העתידיים של הפמיניזם יתבקשו להכפיף את עצמם לתיאוריית החלחול הכלכלית הפופולרית, הגורסת כי השינוי יתבצע למעלה, תחילה, ואטאט יחלחל (כביכול) לשאר האוכלוסייה.

שיתוף הפעולה בין תנועות פמיניסטיות, רבתרבותיות ואנטיגזעניות לבין השלטון התאגידי (וול סטריט), תעשיות ההייטק (עמק הסיליקון) והמֶכָּה של התרבות הפופולרית (הוליווד) מספק העצמה ונראוּת לאלה הראשונות ומלבין את חטאי אלה האחרונות. כך יכול "העולם החופשי" להתנאות בקדמה ובשחרור, ובד בבד למחוק דהפקטו כל מי שאתרע מזלן שלא להימנות עם השורות הראשונות שבראשונות.

מטאפורת "תקרת הזכוכית" לא רק נשזרה בקריירה הפוליטית של הילרי קלינטון. למעשה, היא עיכלה אותה כליל. הילרי קלינטון על חליפות המכנסיים שלה, הרטוריקה התקינהפוליטית והפונקציונרים המפלגתיים שהקיפו אותה הפכה לפנים של האליטה הממסדית (למותר לציין כי מתנגדיה, וכמובן דונלד טראמפ עצמו, הפליאו לנצל זאת במהלך הקמפיין לנשיאות). הפעילה הפמיניסטית הילרי רודהם, שהושפעה מהתנועה לזכויות האזרח, ששמעה במו אוזניה את נאומיו של מרטין לותר קינג ונכחה במהומות האלימות שפרצו בוועידת המפלגה הדמוקרטית סביב מלחמת וייטנם בשנת 1968; אותה הילרי רודהם שנאמה כסטודנטית מצטיינת בטקס הענקת התארים של ולסלי קולג' ודיברה על כך ש"אנו מרגישים שכבר יותר מדי זמן מנהיגינו רואים בפוליטיקה את אמנות האפשרי, אך כעת האתגר הוא להשתמש בכלים פוליטיים כדי להפוך את הבלתיאפשרי לאפשרי"; הילרי רודהם זו הלכה ונבלעה בדמותה של הילרי קלינטון, ששערה הלך ונצבע בגוונים בהירים יותר ויותר. היא אולפה לכדי מועמדת בלתי נמנעת, בלתי חביבה, ובסופו של יום גם בלתי בחירה. הפעילה הנמרצת הילרי רודהם התגלגלה, לאסונה, בדימוי הנשי החלול הילרי קלינטון.

כוחו של האשטאג

הכאב שחשו רבים ברחבי ארה"ב ובעולם כולו לנוכח הפסדה של קלינטון היה צורב במיוחד בהתחשב בזהותו של יריבה. כמעט כל מלה שיצאה מפיה של קלינטון נבדקה מבעוד מועד מול קבוצות מיקוד ולוטשה בידי צוות כותבי נאומים מיומן. יריבה טראמפ, לעומת זאת, היה בלתי צפוי, אגרסיבי ומיזוגני להדהים. ואם לא די בכל זה, במרוצת הקמפיין הופיעו כמה וכמה עדויות על מקרים שבהם הטריד ואף תקף מינית נשים שונות. לכאורה, מדובר בעבריין מין לכל דבר ועניין. אין פלא, אם כך, שאחת התגובות החריפות ביותר הן לבחירתו של טראמפ והן לתרבות שאיפשרה אותה היא תפוצתו המטלטלת של ההאשטאג metoo# וגל העדויות הגלובלי שגאה בעקבותיו.

בתחילת אוקטובר 2017 פורסמו במקביל, ב"ניו יורק טיימס" וב"ניו יורקר", כתבות שבהן האשימו כמה נשים את המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין בשורה ארוכה של הטרדות מיניות, ותיארו בפירוט את המערכת שהגנה עליו במרוצת איאילו שנים. זמן קצר לאחר הפרסום צייצה השחקנית אליסה מילאנו את הטקסט הבא בחשבון הטוויטר שלה: "אם כל הנשים שהוטרדו והותקפו מינית יצייצו 'גם אני', נוכל להבהיר לכולם את סדר הגודל של הבעיה." ההיענות העצומה הביאה את המודעות להטרדה ולתקיפה מינית בעולם המערבי לשיאה, והתקבלה בזעזוע עמוק ובפליאה רבה לפחות מצד חציה הזכרי של האוכלוסייה.

ואולם, למרות כל הצלחתו של #metoo, האם לא מצער להיווכח כי נדרשה שחקנית הוליוודית לבנה ופופולרית כדי להניע את המהלך החשוב הזה? מילאנו הרי לא היתה הראשונה שביקשה להניע את גלגליו של תהליך השיתוף, החשיפה ההעצמה והאמפתיה. הדוגמאות רבות מספור, ודי אם נזכיר למשל את הפעילה החברתית האפרואמריקאית טאראנה בורק, שייסדה כמה ארגונים להעצמה של נפגעות תקיפה מינית. לפני למעלה מעשור היתה בורק הראשונה לטבוע את הצירוף metoo, אך היא לא זכתה להשפעה או לחשיפה כמו אלה שקיבל הציוץ (החשוב) של מילאנו.

הגורמים לכך רבים החל בהבשלתה של המדיה החברתית, עבור באכזבה לנוכח איבחירתה של קלינטון לנשיאות וכלה בתגובתהנגד לבחירתו של טראמפ, על כל משא האלימות המיזוגנית שהביא איתו אל החדר הסגלגל. ואולם, לצד כל אלה יש למנות גם את הנקודות העיוורות המשמעותיות של תופעת metoo# עצמה. ראשית, כפי שכבר נכתב בהרחבה, היא נוגעת בייחוד לנשים (ולגברים) בעלי נראות ציבורית משמעותית, ופחות לנשים מן השורה (לשם השוואה ניתן לבחון נסיונות דומים של נשים אפרואמריקאיות בארה"ב להעלות את המודעות לתקיפות מיניות במקומות העבודה באמצעות האשטאגים דוגמת YouOKsis# או WhatWereYouWeaaring#, שלא זכו להיענות דומה אף בדוחק).

במלים אחרות, יש טעם לפגם בכך שבת הקול אשר זכתה להד של ממש יצאה דווקא מן האולימפוס ההוליוודי אך לצד זאת, דווקא בכך יש גם פתח לתקווה ארוכת טווח. אם הצלחתה של תנועה חברתית אכן תלויה ביכולתה לגייס ציבור גדול, האם אפשר אפילו לקוות לכוחמגייס עז מזה של הוליווד? המיזוגניה, הדחייה של הקול הנשי, הלעג לנשים בעמדות כוח והאלימות המופנית כלפיהן הוטמעו זה מכבר בסיפורי האגדה ההוליוודיים, ועוד קודם לכן, בסיפורי המיתולוגיה היווניים שהיו לערש התרבות המערבית כולה בסיפורה של אקו (שנידונה להדהד קולות אחרים), בסיפורה של פילומלה (שלשונה נעקרה כדי שלא תוכל להעיד על כך שנאנסה) או בסיפורה של מדוזה שנאנסה בידי אל, נענשה בידי אלה ומזוהה עם דימוי הראש הכרות והמדמם, שנחשים פאליים בוקעים ממנו במקום מחלפות שיער. הכפילות המוסרית המזדעזעתוכברמענישה (את הקורבן) שבסיפורים הללו חושפת דיכוי מערכתי ששורשיו מרחיקים עד עומק ההיסטוריה המערבית אם לא הלאה מזה, ועמוקים פי כמה אף מן המיתולוגיות ששיקפו אותו והעידו עליו. ואם כך, האם די בקולן של הקורבנות, שנשמע סוףסוף, כדי לחולל שינוי בסדר גודל היסטורי דומה? האם די במבט המחודש בעולם מבעד לעיניהן של הקורבנות?

הקול חשוב והמבט חשוב, אך ההזדהות היא רגעית מטבעה, והאמפתיה לבדה אינה יכולה לייצר שינוי פוליטי. בטח ובטח לא כל עוד הלגיטימציה של הדוברוֹת מבוססת בראש ובראשונה על מעמדן כקורבנות. קמפיין #metoo אמנם מספק נראות לניצול מיני ולתרבות היוצרת ומאפשרת אותו, אך הוא עלול גם להשטיח את הנשים המשתתפות בו לכדי קורבנות אנונימיים, ולהניע אותנו לראות אותן רק ביחס לגברים שפשעו נגדן. האם ניתן לראות בכך את השינוי המיוחל מן הקולות הנשיים שזכו לדריסת רגל במיתולוגיה היוונית והרומית, שם זכו הנשים הנפגעות להישמע רק כקורבנות או כקדושות מעונות, ולרוב רק כהקדמה למותן?

השאלה מה יהיה הצעד הבא נעשית מהותית יותר מרגע לרגע. המטרידנים אולי יבואו על עונשם, ויש לקוות כי הנורמות שאיפשרו את מעשיהם יתוקנו וכי נורמות חדשות וטובות מהן יונהגו ויופנמו, אך האם די בכך? נדמה כי אנו ערוכים להתחסן לכול ואם כבר הוכחנו את יכולתנו לצקצק ולשוב לשגרת חיינו לאחר טבח אזרחים במלחמות זרות או טבח תלמידים בבתי ספר, האם אפשר לצפות כי נתנהג אחרת כאשר מדובר בהטרדות מיניות? האם אפשר לצפות כי המערכת עצמה תתערער במידה שתאפשר שינוי מהותי בכל שדרות החברה? פעם אחר פעם נוכחנו לדעת כי איאפשר לנתק את המערכת הניאוליברלית משורשיה הלבנים והמיזוגניים. פעם אחר פעם נוכחנו בכוחה לנכס גם גאויות של התנגדות ולרתום כל תנועה וכל גל לצרכיה שלה.

ההתנגדות האינהרנטית של המערכת הניאוליברלית לשינוי כמעט מובנת מאליה: תיקון מהותי של עוולות פירושו בהכרח טריפת סדרי עולם ופירוק של מבני הכוח שעליהם נסמכת המערכת ושאותם היא משרתת. פירושו ויתור על זכויות יתר שיש לחלקים מסוימים מן האוכלוסייה, ועל כן פירושו מאבק שלא יהיה חף מנפגעים.

מתוך המורכבות הזאת, מתוך התקווה הזהירה והחששות הבלתי נמנעים, עולה התערוכה "מתוקות מתות" ומבקשת מאתנו להפנות את המבט אל ייצוגים נשיים דרמטיים פחות אך שכיחים לא פחות מאלה שהציף #metoo ברשתות החברתיות. ייצוגים מוכרים, יומיומיים, שהעין כבר מחליקה על פניהם בלי לראות. כך נמלא חלל הגלריה של המשכן בדמויות חדממדיות, יומיומיות ובנאליות בכוונה תחילה. מערך הדימויים הזה חושף בפנינו את פעולתם של מנגנוני ייצור הדימויים שהם כסד המכתיב את הדרך המקובלת, ה"נכונה", להיות אשה. כל אחת מן הדמויות שבגלריה מאפשרת לנו, בדרכה, להגיע עד לשורשים שמהם צמחה: שורשים של תיאוריה כלכלית אישוויונית, מיזוגנית ולבנה.

ואולם, מעבר לכל זאת, כל אחת מן הדמויות מפגינה גם חַיּוּת הגועשת בפער שבין התבנית הגנרית לבין הגוף האנושי שהיא מנסה לתחום.

עובדת מתשע עד חמש

גיבורת עבודת הווידיאו "מולטיטאסק" של אפרת רובינשטיין היא פקידת קבלה בבניין משרדים גדול, העסוקה במטלות לא מעטות, מהן שרירותיות וחסרות היגיון. רובינשטיין עצמה, חנוטה במדים שחורים, מגלמת את הדמות הראשית. היא מקשרת, מתאמת ומתווכת בין המגיעים לבניין לבין המשרדים ונותני השירותים השונים בו, ועושה זאת תמיד בחיוך ובנימה רכה ולבבית, בלתי משתנה. לאורך העבודה אנו שומעים אותה מברכת שוב ושוב, ונחשפים למלאכותיות הפעולה. הטריטוריה שלה נמצאת בתווך שבין פני השטח של דלפק הקבלה שלפניה לבין ארון המראות שבגבה. פני השטח של הארון והדלפק מבריקים ומחזירי אור, והברקתם היא חלק משגרת יומה. היא כלואה בשטח מצומצם שגבולותיו בלתי נראים, כלואה במדים ובחובתה לרַצות את כל הפונים אליה.

היא הודפת נסיונות חיזור במכשיר הקשר, מקשיבה בסבלנות לדרישות ולתלונות שונות ומשונות, מכינה קפה לזולתה ומלמדת את העובד הזר מלים בעברית. מבעד לשרוולי המקטורן מציצים קעקועים על פרקי הידיים והאצבעות, ופותחים אפשרות לראות משהו מן האשה הנדרשת לגלם את התפקיד המוגבל. כשמגיע משלוח עם פרחים המיועדים להצעת נישואים בקומה ה-24, היא מציינת ביובש באוזני אחד מעמיתיה, באמצעות מכשיר הקשר, "מי רוצה שיציעו לה נישואים במשרד?" (ובכל זאת משאירה בידיה עלה כותרת של ורד, שאותו היא מקרבת לאפה מדי פעם).

לצד העבודה מוקרנת עבודת הווידיאו "כרטיס גירוד", המציגה כלבלב מחמד בחלון ראווה. גם הוא, כמו פקידת הקבלה, תחום בשטח מצומצם, בין וילון קטיפה אדום לחזית הזכוכית. גם הוא נולד להנעים.

חדר ההמתנה ודמותה של הפקידה נוכחים גם בפסל "out of order" של נוי פורר. את הפקידה שמזמנת עבורנו פורר מייצגת כף יד האוחזת בעיפרון ומנדנדת אותו מעלהמטה שוב ושוב, במחווה של שעמום. תחת היד נח דף של תשבץ "שחור ופתור": חידת היגיון גרפית, שבה משחירים משבצות על הדף עד לקבלת דימוי. במקרה זה, מדובר בדימוי גבר הניצב לצד מכונית, שמכסה המנוע שלה מורם ועשן מיתמר ממנו. המקטע המצומצם הזה שמספקת פורר מאפשר לנו להשלים כמו מאלינו את הסצנה המלאה; בעיני רוחנו אנחנו כבר רואים את הכיסא הארגונומי, את צג המחשב, את הטלפון המשרדי.

תנוחת היד עצמה מזכירה את הידיים מ"ידיים מציירות" של מ.ס. אשר, ובו שתי ידיים גבריות המציירות/בוראות זו את זו בסימטרייה מלאה. ביצירתו של אשר מתבצע מעין מעשה כינון עצמי של הוויה והכרה, אך היד בעבודתה של פורר אינה בוראת את הכרתה. המעגליות הנצחית של תנועתה מופעלת מכוח מנגנון מכני.

בפסלה האחר של פורר בתערוכה, ״זבנית״, ציפורן מלאכותית משובצת אבנים נוצצות לוחצת על מקש יחיד במקלדת: מקש הספרה 0. הציפורן מקישה לנצח על המקש היחיד, מקש הריק, המקש האפשרי היחיד מבחינתה. הפלסטיק של הציפורן, הצבוע והמלאכותי במודגש, מכסה על הציפורן של הגוף החי. הוא נעשה לתווך שדרכו מתבצע המגע עם העולם, אלא שגם העולם עצמו אינו אלא מקש פלסטיק.

עבודת הווידיאו "A Total Jizzfest" של ג'ניפר צ'אן מעוצבת כמצגת פאוורפוינט עתירת אפקטים, המציגה את חלוצי טכנולוגיות המידע והאינטרנט: מאלן טיורינג ועד מארק צוקרברג, מסטיב ג'ובס ועד ג'וליאן אסאנג'. כולם גברים, כולם לבנים. אף לא אשה אחת לרפואה.

צ'אן אימצה והקצינה את האסתטיקה הדיגיטלית של שנות התשעים. האפקטים המיושנים והאנימציות נעדרות הסטייל מדגישים את הגיחוך שבמצעד הגברים החולפים בסך, כמו גם את העדרן המהדהד של נשים בהיסטוריה של הרשת. כך מנגחת צ'אן את האסתטיקה התאגידית ואת הפלטפורמות המציגות עצמן כדמוקרטיות וחופשיות, אף שנוצרו בעיקר בידי גברים ועודן מתעדפות גברים עד עצם היום הזה. פייסבוק, לדוגמה, היתה בראשית דרכה רשת סגורה שהציגה תמונות של סטודנטיות בהרווארד וקראה לחבריה להצביע: שווה או לא שווה.

דמות האשה נוכחת בהיעדרה גם בעבודת הווידיאו "בחורה חדשה בעיר" של פאולינה פוקיטה ומינה האוקה, והאשה שהן מביאות בפנינו היא אשה בזנות. פוקיטה והאוקה אספו עשרות שלטים מצוירים ביד בגודל נייר משרדי סטנדרטי (A4) שיצרו עובדות בבתי זונות ברובע סוהו של לונדון. האסתטיקה של השלטים ילדותית, מהסוג שאנו רגילים לזהות עם בתי ספר יסודיים, גני ילדים ודלתות מקררים: אסתטיקה תמימה של קישוטים ועיטורים מתקתקים, בטושים צבעוניים. הטקסט שעליהם תיאורי ופשוט ("נערה סינית חברותית", "בריטית חביבה, רזה וארוכת רגליים", "נערה חדשה, היום בקומה העליונה"). מחוץ להקשרן, המודעות המצוירות נראות כתיאורים כלליים של נשים צעירות. הנראוּת של המודעות עומדת בניגוד חריף לדבר שהן מוכרות: גוף אנושי, אשה שאנושיותה היתה לאריזת מוצר.

מבשלת כמו בטי קרוקר, נראית כמו דונה ריד

במרכז הפרויקט רחב ההיקף של רשא עספור, "וידויה של מכורה לבריאות", עומד משטר הדיאטה הקפדני שלה. עספור מתעדת שנתיים במסעה להורדה במשקל באופן סיסטמטי, שלא לומר, כפייתי. לצד סדרת התצלומים המתעדת את ארוחותיה מדי יום תצלומי סטודיו של צלחות מוקפדותקלורית, בקומפוזיציית צבעים נאה ומאוזנת היא מציגה גם סדרת דיוקנאות עצמיים אחידים. בסדרה זו היא ניצבת בחדרה, עומדת לצד מיטתה וגבה לארון הבגדים, לבושה בבגד ים ומביטה היישר במצלמה. אנו רגילים לראות תצלומים כאלה בפרסומים של מכוני הרזיה תצלום ""לפני", שלצדו תצלום "אחרי" – אך כאן יש לנו הצטברות אדירה של תצלומי "לפני". לא ניכרים שינויים משמעותיים מיום ליום, וגם לא מתחילת התקופה ועד סיומה. מעמד הצילום הוא מעמד אופטימי בכל יום, רווי בתקווה שמאות התצלומים מלמדים שלא תתממש.

עבודתה של אפרת רובינשטיין, "מחר יפציע יום חדש" (כמלותיה האלמותיות של סקרלט או'הרה בסופו של הסרט הקלאסי "חלף עם הרוח" מ-1939), כוללת עשרות חולצות גברים צבועות ירוק, שאוחדו לכדי וילון. בכך מרפררת רובינשטיין אל השמלה הירוקה של או'הרה, זו שנתפרה מווילונות ומייצגת את רצונה לשרוד. אלא שרובינשטיין מבצעת מהלך הפוך, ובו הבגד הוא שהופך לווילון. חולצות הגברים הזולות חוברות יחדיו למופע מלודרמטי רחב ידיים.

עבודת הווידיאו "Hot Beach Babe Aims to Please" מציגה את האמנית ג'יליאן מאייר מגיחה ממי הים כמו ונוס בביקיני. היא יוצאת מהמים וחוזרת אליהם במחזוריות אינסופית. ברגע שדמותה נכנסת אל הפריים, להק סמנים דמויי חץ של עכבר מחשב מתביית על גופה ועל תנועותיה כלהק זבובים טורדני. תבנית התנועה של סמני החץ מבוססת על מחקרים הבודקים תנועת אישונים בשעת גלישה ברשת.

תכליתם של מחקרים אלה היא להבין לאן נמשכות עיניהם של הגולשים (קרי, לאתר את "הנקודות החמות", (Hot Spots, ולנצל את הידע הזה כדי להאריך את משך הגלישה שלהם באתר ולהגדיל את המכירות ואת החשיפה לפרסומות. מאייר, החוקרת בעבודותיה את הדרכים שבהן משפיעה הטכנולוגיה על חיינו וחוויותינו, הופכת את עצמה ל"קליקבייט", והסמנים אינם מניחים לגופה.

בעבודתה "הגברת מן השדרה החמישית", אפרת קדם מחלצת עולמות שלמים מהשולי והארעי. העבודה עשויה פרווה סינתטית, מפיות נייר ועלי פלסטיק של צמח מלאכותי. שלושת האלמנטים היומיומיים, המנסים לחקות חומר אחר, טבעי או יקר, מחוברים לכדי פסל שאינו גדול בהרבה מספל קפה, ובכך מלמדים אותנו דברמה על מראות הכזב של השדרה החמישית השדרה שרבים מכירים בלי שרגלם דרכה בה איפעם בזכות ייצוגיה הקולנועיים הרבים, זו הנשקפת אל סנטרל פארק ואל שדרת האפר איסט סייד, מקום משכנם של הגוגנהיים והמט, של טיפאני'ז ומרכז רוקפלר. הגברת של קדם מצליחה להיות מיניאטורה של ארכיטיפ האשה הפריבילגית, וכמו הארכיטיפ עצמו, גם היא שברירית. אלא שלצד השבריריות ופוטנציאל הבוז, הדמות העשויה פסולת צריכה מצליחה להיות גם משעשעת, כאילו היא מודעת לגיחוך שבה, ובכך פותחת בפנינו דווקא את האפשרות לתביעה מחודשת של הדימוי, כלומר, לגאולה דרך הביבים.

עבודתה האחרת של קדם בתערוכה, "Breakup", נסמכת על קלישאת נשיות הוליוודית אחרת: האשה שבורת הלב. העבודה עשויה כמה מיכלים ריקים של גלידת האגן דאז וחבילת טישו. כאשר שני מוצרי הצריכה הללו חוברים יחדיו, הם מצביעים בבירור אל אשה (ודאי רווקהשנזרקהזהמקרוב), הלבושה (ודאי) פיג'מה ומן הסתם לא עזבה את דירתה מזה כמה ימים. קדם מתמקדת באיזוטרי ובבלתי מורגש, ובכך מאירה את האופן שבו מכתיבים לנו הייצוגים הקולנועיים והטלוויזיוניים את הדרך ה"נכונה" להיות נשים, גברים, צרכנים. עבודותיה מהלכות על הקו הדק בין ייצוג למציאות ובין המדומיין לממשי, ומצליחות לייצר טרנספורמציה של פסולת צריכה לכדי מופעים יומיומיים אירוניים ופנטסטיים כאחד.

שוב התלכלך לי דף חדש

יש הטוענים והטוענות כי עם כל עוצמתו, קמפיין #metoo שב ומציב את הנשים בעמדת הקורבן.

ואולם, כיצד נוכל לפרק את עמדת הקורבן הזו בלי לבחון בעיון ובאומץ את דימויי הנשיות שהיא מסועפת בהם עד לבלי הפרד?

כל אחת מן הדמויות ב"מתוקות מתות" מתמסרת לעמדת הקורבן, אך עושה זאת כדי להפריך אותה ולפרק אותה מבפניםהחוצה. היא מתמסרת לדימוי בלב ולב, ובכך מנכיחה את חוסר ההתאמה האינהרנטי שבין הגוף החי לבין התבניות שמנסים לכפות עליו. ניכוסשכנגד של הסטריאוטיפים, ואפילו משחק או שעשוע בהם, עשוי להיות חלק מן המהלך הממושך של פירוקם עד לגורמים הראשוניים, שמהם ניתן יהיה לקום שוב בדמות אחרת חיה יותר, גמישה יותר, עזה יותר. סימני החיים במתוקות המתות יתגברו עד שיפרצו את מערכת הדיכוי מבפנים.

כל ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה, יכולה להביא לפעולה ויכולה להביא לשיתוק. נדמה כי זו העת להיפטר מן הציניות הנאיבית, הגורסת שמכיוון שהצעדים הנוכחיים אינם מספיקים, אין טעם אפילו לצאת לדרך. אולי "כלי האדון לא יפרקו את בית האדון", אבל משהו בכל זאת אפשר לעשות גם בהם; לכל הפחות ניתן להפנות אותם זה נגד זה. זו העת לעסוק בבנייה אקטיבית של סולידריות בין נשים ממקומות ומעמדות שונים, בלי ליפול למלכודת של הפרדומשול. העתיד, אם יהיה, הוא נשי.

רן קסמי אילן

*אין אלא לחשוב בהקשר זה על מבטה של מדוזה, שאין לפגוש את עיניה (המאשימות?) בלא לצאת מגדר החי ולהיכנס אל סדר הדומם, להימנות עם השותקים (והשותקות) לנצח.

**למותר לציין כי המיזוגניה של הרשת לא תמה בראשית שנות האלפיים, זמן קצר לאחר שהשחקנית האמריקאית רוז מק'גוון השתמשה בחשבון הטוויטר שלה כדי לספר על מעשיו של הארווי ויינשטיין, חשבונה ננעל. לשונה המטאפורית נעקרה כמו לשונה של פילומלה מן המיתוס. ואולם, כשם שפילומלה מצאה דרך לעקוף את המגבלה שהושתה עליה באמצעות רקמה, מק'גוון הצליחה להמשיך לספר את סיפורה באמצעות רשת אינסטגרם מבוססת הדימויים. קולה החסום של מק'גוון הביא לקריאה לחרם על טוויטר, ומאוחר יותר ליוזמת metoo# של אליסה מילאנו.

תערוכה קבוצתית

10/3/2018-5/52018

שותפים:

מהארכיון

from2018-04-25->>till2018-05-08

ג׳ינה הלר, נדיה מגדל

תוכנית אירוח

from2018-03-05->>till2018-03-15

פאולינה פוקיטה

from2018-02-17->>till2018-02-17

בת אמיתית

שיחה עם אפרת ויטל

from2018-01-05->>till2018-03-31

לוטה ליון

תוכנית אירוח

from2017-12-16->>till2018-02-21

וויני (בת אמיתית) / אפרת ויטל

תערוכת יחיד

06.01.2018-21.02.2018

from2017-12-07->>till2017-12-14

יאן טומיק

from2017-12-03->>till2017-12-03

פסטיבל טקטוניקס

לינה לפליט, פייר ברטה, מיק קאונטיוס עם אלכס דרול

3.12.17, 20:00

from2017-11-28->>till2017-10-05

לינה לפליט

פסטיבל טקטוניקס

from2017-11-28->>till2017-12-05

מיק קואנטיוס

from2017-11-28->>till2017-12-05

פייר ברטה

פסטיבל טקטוניקס