אופליה מתחת למים / לילך וולך
הבכי הראשון הוא על עצם הגוף. התינוקת פוערת את הפה עוד לפני שפקחה עיניים. היא סגולה ממאמץ, אדומה מדם. נשימה ראשונה והופ – כבר מתגלמת הידיעה שתכף איננה. היא רק גוף יוצא מגוף שיצא מגוף שעבר בגוף. קינת ההיוולדות, זה מה שהוא, הבכי הזה (סיפרו לי אחר כך, מתחת למים).
בסוף נולדתי בגוף. ולא רק גוף: של נקבה. קשה להיות גוף אדם ועוד יותר קשה להיות גוף נשי. לפני שהייתי אני, והיינו עדיין הכוליות, חשבנו על שיח פטל ועל סוגים שונים של ציפורים קטנות. היה רגע שנשקל חלוק נחל אחד, לא־מושלם אבל עם אופי. אבל בסוף נולדתי בגוף חוה. כמה מוזר וזמני. דווקא גוף! על קשקשיו המתעופפים, על ציפורניו הגיריות, על השומות הספוגיות, המרתיעות למגע, על השיער שמבקיע את העור. חיה שאינה לגמרי חיה, חיה החושבת עצמה ללא־חיה. אלו הכי גרועות.
גם להקת דגיגים שקלנו. רסיסי נשמה או תודעה או איך שאתם קוראים לזה עכשיו, מפוזרים בין להק דגיגים נוצצים שזזים כולם יחד, בתנועה אחת. הם עושים את זה ככה כי הם חלקיקים של אחד, סיפרו לי מתחת למים ותכף הבנתי הכל כי כבר הכרתי הכל. הגוף שלי כבר נתפס בשורשים החזקים של חבצלות מים. לשורשים יש רצון משל עצמם והם מסתירים אותו מהפרחים, שעדינים מכדי לדעת. ביופי תמיד יש בּוּרוּת.
מתחת למים: ירוק של נימפות. ירוק שרושף תחתיו כחול כמו אצל מחטי ברושים. מתחת למים ריח כחול־ירוק של חומר ניקוי לאסלות מחרסינה, שיומצאו רק בעוד 250 שנה. אין זמן או מקום מתחת למים. אני יודעת לדעת הכל. מתוך הגוף שלי חלקים מתמוססים; טריטונים, דפניות ועלוקות אוכלים את הבשר המפונק שהייתי. צלופחים מצטלפחים בין מה שהיו הצלעות שלי פעם. יש זכרונות שהגוף עוד מחזיק כגוף, וגם הם ייספגו במים ויידללו עד שיתפזרו. אבל בינתיים אני זוכרת עור קרוע חבורה מסגילה עצם שבורה פצע פעור. אני זוכרת מוגלה ורוק, צואה ושתן. אני זוכרת דם אני זוכרת רטיבות אני זוכרת זרע.
פעם, כשהייתי גוף, קלעתי זרים שעולים על כל דמיון, עם דרדרים, חינניות, סרפד וסחלבים סגולים. הרועים החצופים קוראים להם בשם גס, אבל לא אני. לא אני. אני בתולה צנועה, אני בתולה מתה. כמו כל שאר הבתולות הצנועות המתות אני קוראת לסחלבים הסגולים "אצבעות המתים" וחושקת את הלסתות שלא תיפלט לי צרחה. אני לא אקרא להם האשכים של אָדָם, לא אעז. לא אני. אני לא אומרת אשכים, ביצים, כוס, זין. לא עם הפה הזה שנישק את אמא שלי. לא עם הפה הזה שמנשק את גב כף היד שלי, שמתאמן ליום שבו הוא ישק לי ולא רק יתחכך בישבן שלי בכעס כאילו גרמתי לו לעשות משהו שלא רצה, כאילו הוצאתי את זה ממנו במרמה. צלופחים שקופים־עדיין מתחככים בעצמות הירך והאגן שלי, תולשים רקמות בשר שהתרוקנו מדם והוורידו, ומנשבות במים כמו וילונות קרועים. אני זוכרת דם אני זוכרת זרע. גם הזיכרון הזה יימהל במים. יידלל.
הם אמרו עליי תינוקת וניצן מורעל, טירונית במצבים מסוכנים. בוץ המוות היה בסדר, דווקא. הוא היה שמיכה כבדה, חיבוק שלא נדרשתי לדחות. זה לא בוץ המוות שהיה הסכנה. בלי ארון נקברה הגופה. זרקו עליה פרחים. איזה שטויות, מה ישנו פרחים עכשיו. תראו מה עשיתם. שיהיה לכם את האומץ לראות מה עשיתם. לפחות לא נגזר עליי לראות את הבשר נכמש. להיפרד בתהלוכת לוויה איטית משדיים עגולים וישבנים קפיציים, לצפות בלחיים המתרוקנות ובשיניים שנושרות מחניכיים מתכווצים. הבעיה איתי לא היתה בגוף, היא היתה בראש. ככה הם חשבו. כאילו ראש לא חלק מגוף. לא השתגעתי, שיגעתם. אולי בפעם הבאה איוולד אננס. מה רע לי קצת אקזוטיקה.
אני יודעת לדעת הכל כאן. מתחת למים פגשתי את ליזי. היא חלתה מאוד בגללי, אבל עוד יותר מזה בגללם. חודשים שכבה בתוך אמבט של מים קרים כדי שהוא יצליח לצייר את השיער האדום שלה צף. עבודה יפה מאוד, אין מה לומר, יפה למות. לי אין שיער אדום ולא היה לי, הוא לא היה צריך לטרוח. היא חלתה מהמים הקרים ואז מהפרגים שהאכילו אותה, היא ילדה תינוקת כחולה מתה. ואז היא מתה בעצמה. אתם רואים לאן זה הולך. גוף שיצא מגוף שיצא מגוף שעבר בגוף, שרשרת ארוכה של נשים מושחלות על חוט ברזל. אני יודעת לדעת הכל כאן, את כל הסיפורים, את השקרים המתוקים ואת השקרים המרים. אני צפה בין מה שאתם מחשיבים גבוה ומשם עד לביבים שאתם מסתירים מעצמכם. אני יודעת שסבל זה רק של אנשים, וזה לא כי לדברים האחרים לא כואב. גם רחמים עצמיים זה רק של אנשים.
הינשוף היה פעם בתו של האופה. עדיף ינשוף על בת. עדיף ינשוף על אם, אחות, רעיה, זונה.
לילך וולך.
"אופליה מתחת למים" היא תערוכה קבוצתית של הגוף הנשי ה"לא-נכון", זה שמתריס מעצם קיומו, שמתקף עצמו בווליום גבוה מדי, ובנוכחות בלתי מתנצלת.
דמותה של אופליה מ״המלט״ משמשת כנקודת המוצא לתערוכה. אך זוהי לא הנערה הזכה והתמימה שמושתקת על ידי אביה, אחיה ואהובה. זוהי אופליה שמוצאת את קולה בשגעון, שהטירוף מפיח בה חַיּוּת שנגזלה ממנה בחייה השפויים.
העבודות בתערוכה מציגות גופים שחיים מתחת למים של המיינסטרים הרדיקלי. אלו החורגות, המוגזמות, והבזויות, שקיומן הפיזי הוא התרסה על הסדר הקיים. לאו דווקא מרצון להתריס, אלא מסרוב להתכווץ, לשתוק, ולבקש רשות להתקיים.
האופליות בתערוכה אינן יפות במותן, ושקטות בטביעתן. הן נשארות מתחת למים, ממשיכות לדבר ולתפוס מקום.
