נערה חסרת פחד, רגליה בשלג.
פניה חיוורים, מפודרים לבן לא–אחיד, כאילו אופרה בידיה המגושמות של ילדה. יחפה. לראשה פאה לבנה וגבוהה, הד של הדר–עבר דקדנטי, סתורה ומפוזרת כמו שארית ממחסן תחפושות, החושפת את אניצי השיער הכהה, המרדן והחי בפאתי העורף, המסרב ללובן הקמל. שפתיה משוחות אדום עז, והוא מקיף גם את עיניה הפעורות ממילא. שמלת הערב שלה אדומה ובוהקת, ואינה מתאימה לגופה או למזג האוויר הקר. אפילו ידיה ורגליה היחפות משוחות אדום גס: יד אחת אוחזת במטפחת המאיימת להיתלש ולהינשא ברוח הקפואה, יד אחרת אוחזת בכפית ענק עשויה זכוכית.
היא כיפה אדומה. נערת מסיבות פרומה. היא נסחפת בין עצי היער בשמלתה הנוצצת, ואנו צופים בה מאחור, מעמדת הזאב.
סיפור המעשייה הקלאסי, המדלג זה מאות בשנים באין מפריע מעל גבולות טריטוריאליים, לשוניים ולאומיים, עתיק כמדומה כשפה עצמה. ביסוד המעשייה ניצב כמעט תמיד – במוצהר או במובלע – אדם מן השורה, שמשהו מן הגורלי והקסום מתערב בשגרת חייו. כמוהו, גם אנחנו מבקשים להאמין בפלאים שיחלצו אותנו מן השרירותיות של חיינו, על סופיותם הבלתי נמנעת.
תערוכת היחיד "אני שרפתי את פרנק ברצלונה" של אלינה אורלוב נאחזת בתבנית המוכרת של הסיפור העממי, והופכת את חלל הגלריה כולו למרחב מעשייה שיסודותיה מתגשמים באובייקטים עשויי זכוכית. אנו, המבקרים בתערוכה, יכולים להתחקות אחריהם וכך להתחקות גם אחר גיבורת המעשייה שלנו.
אנחנו נכנסים אל הגלריה בשער ברזל מפורזל, שבמרכזו ניצבת רגל תרנגולת – מסימני ההיכר של באבה יאגה, המכשפה הידועה מהמיתולוגיה הסלאבית, שביתה ניצב על כרעי תרנגולת. כשאנחנו נעתרים להזמנה ופותחים את שער הברזל השחור, לרגע אנו נעשים לילד שאבד ביער. ה"היה היה פעם" הוא כאן, עכשיו.
האובייקט הראשון שמזמנת לנו אורלוב הוא מטאטא זרדים נוצץ, עשוי זכוכית, הניצב זקוף. האביזר הביתי הזה לא יצלח עוד למלאכתו המקורית. דווקא משום כך הוא מעיד על החופש שהמכשפה נוטלת לעצמה. היא לא תאחז במטאטא כדי לנקות את הבית, אלא כדי להמריא השמימה. המטאטא מבהיר לנו שאנחנו נמצאים כעת בטריטוריה של לוחשת לחשים, מטילת כישופים, בעלת אוב ומוליכת שולל. ברצונה תזמן את אִמוֹתיה הקדמוניות, תגודד עננים שימוטטו את השמים, תפער את האדמה שעליה אנו ניצבים.
כמו המטאטא, גם שאר הפריטים שבבית המכושף ישמשו אותנו כמעין סימני דרך בדרכנו אל הווידיאו ואל הנערה המופיעה בו, ואיתה כמה מן הפריטים שעל פניהם חלפנו. הם המפתח לסיפורה של הנוודית הזו, המוכתמת באדום.
היה היה פעם
אחרי הנערה, מופיעה בווידיאו דמות שנייה: גבר צעיר. הוא לבוש בהידור מגוחך, תלוש מסביבתו. לראשו כובע צילינדר, כאילו היה שולייתו של מנהל קרקס שאיבד את להקתו. הוא חובק דובי עשוי זכוכית, ומצמיד אותו אל חזהו כאילו היה עדיין בובה פרווה מנחמת. הוא פוסע במרחבים הקפואים בלי כיוון ובלי ארשת. הדרכים שהיא והוא סטו מהן יובילו אותם לפנות ערב אל הבקתה, שתספק להם חום, מסתור ומפגש.
רוחה של המעשייה שורה על העבודה כולה, ומתמידה גם בשעה שאורלוב מעקמת ושורטת אותה פעם אחר פעם – מאפשרת לאלמנטים מן "העולם שלנו" לחדור פנימה. הרי השביל שעליו פוסעת הגיבורה (אולי האלמנט החשוב ביותר בכל סיפור מעשייה), השביל שממנו היא סוטה, הוא כביש אספלט סדוק. מפעם לפעם חולפת עליו מכונית יחידה כמעין פרישת שלום מן העולם המוכר לנו לעייפה, ופוערת סדק מבלבל בתפאורת הממלכה המושלגת והמכושפת.
מה כונן את המעשייה הזו? מה הניע אותה? אורלוב נמנעת במכוון מתשובה. אנחנו לא יודעים מה הניע את הנוודית (שאורלוב עצמה מגלמת) לצאת לדרך. אנחנו לא נוכחים גם ברגע המפגש הראשון בינה ובין הגבר הצעיר. עד סופה, כמעט, המעשייה של אורלוב עשויה רק מצבי–ביניים: הליכה או המתנה. הזוג קם לנגד עינינו יש מאין, בלא דיאלוג. היא והוא פשוט מתקיימים זה לצד זה, עוטים את זוגיותם באותה פשטות עובדתית שבה הם עוטים את בגדי הפאר המרופטים. היא מנגנת בפסנתר, הוא מביט בה בעוד ידיו נעות מעלה–מטה, נופחות אוויר אקראי בקונצרטינה. הוא מכין לה מרק בשר, היא יושבת לשולחן ולפניה גביע יין אדום מזכוכית, ניצב על רגל תרנגולת. גביעי יין כאלה כבר ראינו בחלל הגלריה. גם כפית הזכוכית הענקית שלה נחה על השולחן. הגבר הצעיר מניח את שתי ידיו על כתפיה במה שנדמה לרגע שהוא מגע מנחם, נגיעה רכה. מתברר שרק דחק בה לשבת זקופה. להתנהג יפה.
מטאטא הזרדים, גביעי היין, הכפית המעוטרת – כל אלה אחוזים כישוף כמו רסיסי ילדות שקפאו ונקברו עמוק בתודעה. קליפות שקופות של זיכרון, הדים שהותכו ונופחו לכדי תבניות בדולח. הם שבירים ומרהיבים, וצופנים עבר יפה ושקוף, אך מועד להתנפץ. ואכן, דווקא הכפית המעוטרת, זו שליוותה את הנוודית לאורך כל מסעה, היא השער שמבעדו פורצת האלימות אל הסיפור.
הנוודית עדיין ליד שולחן האוכל. פניה בתקריב. מבטה פונה קדימה, אלינו, אך היא אינה רואה אותנו. היא אינה רואה דבר. עיניה אטומות. הגבר מאכיל אותה בכפית הזכוכית שלה. במשך דקות ארוכות הוא עומס על הכפית העצומה עוד ועוד ממרק הבשר, ודוחס אותה לתוך פיה של הנוודית המנסה לשווא להתמודד עם תועפות האוכל. היא אינה מפסיקה ואינה מתנגדת גם כאשר הכפית מתחלפת בגביע היין. שאריות תבשיל ויין גודשות את פיה וזולגות במורד סנטרה. היא מצייתת בשקט. נעתרת ליחסי הכוחות בהכנעה קשה עד כאב. הכפית אינה סמל לתזונה ולא לביטחון. היא אינה אוצרת שום סוד ילדות. הרכוש היקר שהנוודית נשאה מבעד לשלג משמש כעת אמצעי כפייה. בחוץ משתוללת סערה.
היה היה פעם… מאוחר יותר
המערכה השלישית נפתחת בעזיבה של הגבר. הוא עוזב לבדו: חוזר אל כביש האספלט, אל הדרך המיועדת לגיבור המעשייה, וצועד לעבר האופק במגבעת, בידו האחת הקונצרטינה ובאחרת דובי הזכוכית. אולי ימצא כיפה אדומה אחרת.
האם זה הסוף? אם כן, פתחנו בגיבורה וסיימנו בגיבור. דין כיפה אדומה (או סינדרלה) אינו כדין ג'ק ואפוני הפלא שלו. לילדים, המעשיות מזמנות עלילות גבורה, נסיכות ממתינות וכתר. לילדות הן מזמנות טריפה. מעשיות לילדות הן סיפורי אזהרה, אשר מתרים בהן להישאר על השביל, להיות אדיבות ומחונכות היטב, ולעולם לא לדבר עם זרים, אחרת יחוללו וייבלעו בפי זאבים. מי שנתנה דרור ליצרה תהיה טרף ליצר זר.
אבל הסיפור שלפנינו לא הסתיים. רחוק מכך. המעשייה הזו אינה כיפה אדומה, אלא יריעת טלאים: קרעי סיפורי עם שונים שנתפרו יחדיו במחט עבה, וביד אשה. עכשיו החורף תם. השלג נמס, חושף את העצים ומחלחל אל האדמה. זוהי עונה חדשה – עונה של שינוי, ולכן עונתה של המכשפה, בעלת הבקתה, שומרת הסף שבין עולם החיים לעולם המתים.
שוב ירדנו מן השביל, שלפעמים נדמה שקיים רק כדי שנבין שסטינו ממנו. שוב. שתי דמויות צעירות בשמלות ערב, החובשות גם הן פאה, מדליקות מדורה עשויה זרדים וענפים. אחת מהן מרימה את הצילינדר הנח על הקרקע, מועכת אותו ומשליכה אל הלהבות. מישהו עומד לעלות על המוקד. מבין העצים מגיחה לאט הנוודית. נדמה שהתפצלה לשלוש – כדרכה של באבה יאגה, כדרכן של שלוש המכשפות במקבת', כדרכן של המוירות, בנות הגורל מהמיתולוגיה היוונית, אשר אורגות את חייו של הגבר על הנול ולבסוף מבתקות את פתיל חייו.
האש מתלהטת. ערב יורד והופך ללילה. שלוש המכשפות שורפות את בגדיו של הגבר ואחריו את הקונצרטינה. האש מאכלת הכול. כל פיסת בד החומקת מן הלהבות מוחזרת אליהן על כפית הזכוכית. הכלי שנלקח מן הנוודית, זה שבאמצעותו האביס אותה הגבר הצעיר עד שלא הכילה עוד, חזר להיות שלה עם שחר.
מישורים
כל סיפור מעשייה מתרחש בשתי ממלכות. הוא מתחיל באחת מהן. זו ממלכת המציאות. אבל אז מתרגשת הפורענות, בין אם בגין איסור שמופר ובין אם בגלל מחסור קשה מנשוא. אלה מתיקים את הגיבור או את הגיבורה אל הממלכה האחרת, אל היער המכושף. היער מלא טורפים, כשפים וסכנות, אך רק בו נוכל לנצח את הנסיבות בכוח שכלנו החריף וטוב לבנו, ולכל הפחות בעזרת אפוני פלא, צייד נועז או פיה תומכת. רק במעשייה ניתן להחזיר את מה שנלקח, ורק בה ניתן לחבר שוב את הרסיסים; במציאות, גם אם נצליח להרכיב שוב את מה שרוסק, הוא יציג לנצח את גלדי סדקיו.
אורלוב כוננה את ממלכת הקסם. היא השיבה לעצמה את הכוח לעצב את הסיפור מחדש ולשנות אותו. היא תובעת את היכולת לספר מעשייה פנטסטית שסוטה מהחוקיות הנוקשה והדכאנית של סיפורי העם. היא אוספת את טלאי הסיפורים ורוקמת מהם שמיכה המכסה הכול. ערכי המוסר החמורים, הנוזפניים, עלו באש.
בחום האש, היא מספרת הסיפורים.
