דרך שתי נקודות, למדנו בבית הספר, עובר רק קו ישר אחד. לצדו נמתחים ביניהן עוד אינספור קווים אחרים, פתלתלים יותר ופחות. את אלה אפשר לשרטט, לדמיין ולקשקש, אבל הקו הישר לא זקוק לכל זה. הוא אקסיומה, ואינו נצרך להוכחה – רק לשתי נקודות.
ומה צריכה הנקודה עצמה? שום דבר, פשוטו כמשמעו. רק מקום להיות בו, ובמובנים מסוימים אפילו זה לא. אין לה אורך, רוחב או גובה, לא צורה ולא מידה. היא חסרת גוף, נקודה. ההגדרה האוקלידית הראשונה, אם כן, היא שלילה. אפשר לומר היכן הנקודה, אבל עליה עצמה אי–אפשר לומר כמעט דבר. רק לספר מה היא אינה.
לא הרבה תועלת יכולה לצמוח לנו מנקודה כזו. לא הרבה תועלת יצמיח לנו גם קו ישר שאינו אלא הדרך הקצרה ביותר מהיעדר להיעדר. אלא שבמציאות הנקודות עצמן יכולות לשאת משקל ונפח. במציאות הן מוצא, יעד, תחנה, בית. והמציאות אינה אוקלידית. הקווים אינם ישרים.
ניקח, לדוגמה, מפה. וטוב מזה, יישומון ניווט. הוא מציג למעננו כמה אפשרויות להגיע אל היעד. כמה קווים המחברים נקודות על מפה, ואף אחד מהם אינו ישר. מסלולים קצרים ומסלולים ארוכים, מתפתלים. דרכים שמאריכות את התווך.
בתערוכת היחיד שלה "בוקר צהריים ערב" בוחנת אפרת קליפשטיין בדקדקנות את נתיבו של סיפור אהבה. היא מפרקת אותו למרכיביו ומציגה את הסדקים שבונים אותו.
נקודת המוצא היא ביתה של קליפשטיין. נקודת היעד היא ביתו של אהובה. במשך כמעט שנתיים היא הניחה לאלגוריתם הניווט של גוגל להוביל אותה מכאן לכאןבשעות שונות, בדרכים שונות. וכדרכם של יחסים, בחלוף הזמן התקבעו המסלולים: דרכים שונות לשעות שונות. כמה מהן חולפות בעורקי תנועה ראשיים, אחרות נדחקות בנימי אספלט צרים. מבטה של קליפשטיין מופנה אל הדרך עצמה, המתארכת ומתעקלת. היא מוותרת על זכות ביטול–התווך השמורה לכל מי מאתנו המורגל בדרך שאנו כבר עושים מאליה, כמתוך היפנוזה, בלא לתת עליה את הדעת.
והדרך עתירה סדקים ומהמורות, פגמים שטחיים ופגמים עמוקים מהם – סימנים שהותירו הזמן ומחזורי העומס. כל סדק וכל מהמורה, כל בקע וכל שקערורית מתווים סימן החולף מבעד לצמיגים ואל הציריות, השלדה, כיסא הנהג וגופה של הנהגת, שאינה חומקת מן השיבושים בדרך אלא להפך, מתחילה לחפש את הפגמים ולכוון את המכונית אליהם. לקרוא את הדרך ברעידות ובטלטלות.
כל סדק הוא התחלה של התפרקות. הוא מבשר משבר ומערער את ציר הציפייה. השחיקה והעייפות הם הסימנים שהזמן והחיים חוקקים בחומר. קליפשטיין, גאוגרפית בהשכלתה, ממפה את המיקרו–טקטוניקה של פני הכביש. היא חוקרת את התנועות והתזוזות של קרום האספלט, מארכבת ומסווגת את האירועים, אוספת נתונים ומסיקה מסקנות. היא יוצקת את פנים הסדקים שעל הכביש, נותנת גוף לכל חלל חסר. גופי החסר הללו מתגלגלים בזכוכית. אירועי הכביש המופשטים היו להוויה בוהקת.
בבואה להציב בחלל הגלריה את האוסף שיצקה מרקמת הצלקת של האספלט, קליפשטיין מציבה כל מעין–אבן כמו–יקרה על מעמד שעוצב עבורה. את המעמדים הללו היא ממקמת על גושי עץ מסיביים, מהוקצעים בגסות. אלה מגושמים, נבדלים זה מזה, גשמיים להכעיס, כמעט פגאניים. הם ניצבים בחלל כמזבחות לאלים קדומים, ועליהם נחות האבנים כמעין מנחה או נוכחות שגיבה. נקיקי הדרך הצרים שקיבלו גוף היו לכלים במשחק מאגי.
על הקיר מולם מבהיקים שניים מחלקיו של טריפטיך הפסיפס Cross-Cutting Relationships (השלישי נפרד מעליהם . שלושת חלקיו (שאחד הופרד והוגלה לקיר ניצב). הם , שוטחים בפנינו ייצוג של מערכת שברים גאולוגית, המביאה בכפיפה אחת שכבות בגילים שונים, שאינן אמורות להיות זו לצד זו. הדימוי מנצנץ, מחזיר אור, ובמבט קרוב מתפרק לעשרות אלפי פאייטים פשוטים שלא מצאו את מקומם על בריסטול בגן ילדים או על בד שמלת ערב, אלא ננעצו זה לצד זה באדיקות ובהתמדה.
מבטה החוקר של קליפשטיין מופנה גם לגלגלי הרכב. היא יוצקת את החלל הנגטיבי של חריצי הצמיגים, ומחלצת מהחומר העמיד והמפויח רצועות ארוכות ואווריריות, דמויות תחרה. שטח החיכוך שבין החלל החסר שנבקע בכביש לבין החלל המשורטט בתוואי הצמיג מספר סיפור משל עצמו על זמן ועל דרך, ומזכיר לנו שלא ניתן להפריד את ההיסטוריה מן הגאוגרפיה. הזמן והמרחב כרוכים זה בזה, כדרכם.
לא רחוק מתחרת הצמיגים תלויים על הקיר הדפסי בלט קטנים ולבנים: שורות סדורות של קוצי ורדים שצורתם הוטבעה בנייר. הנה, גם זר הפרחים הרומנטי מתגלגל במאובני קוצים כמו–גאולוגיים, שהופרדו גם הם מהקשרם המקורי והוגשמו גם הם בחומר זר.
אינספור דרכים להתגלגל. אינספור דרכים בין אנשים ובין גופים.
והדרך בין גוף לגוף היא הצטברות סדקיה.
רן קסמי אילן
