Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
Filter by Categories

הכל חייב לחלוף / אלעד לרום

חדר במלון דרכים

מיטה, שולחן עץ קטן בעל מגירה אחת גדולה, תחתיו מקום אחסון. כיסא אחד ועליו כרית ישיבה מרופטת, שצבעה היה עז פעם. ספר טלפונים, מקלט טלוויזיה. על שידת העץ לצד המיטה ניצבת מנורת קריאה תקולה. במגירה ספר תנ"ך. וילונות כהים מכסים כל זכר של חוץ. קפליהם מתווים פסים אנכיים של כתמי צריבת שמש. צבע הבד המקורי וכתמי השמש הדהויים הדוממים זה לצד זה הם שני זמנים שונים המופיעים חליפות על אותה יריעהעל אותו מסך אטום הנושא את זכר העולם וחוצץ בין הדייר לבינו. צבע או טפט שוויתר מתקלפים מן הקיר. מסגרת מוזהבת שרוטה ומתקלפת תוחמת ברצינות תהומית ציור שמן גרוע של מפל מוקף עצים. שטיח כהה ומוכתם, שצבעו בלתי מובחן, מכסה את כל החדר. מראת גוף צרה ואנכית. 

קל לדמיין חדר כזה גם אם מעולם לא שהית בו או בשכמותו. הוא הונצח שוב ושוב בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאיים. התמונה הנעה מקיימת מערכת יחסים יציבה וארוכת שנים עם "מקומות עצירה" בדמות אכסניות ומלונות דרכיםמקומות שמפרקים את ההבחנות בין שייכות לזרות, בין הפרטי לציבורי, בין היחידאי לשגור ולנבלל. 

כוח הפיתוי של מלון הדרכים נסמך על ספִּיותו. הוא מקום שאינו מקום. נקודה קבועה, נייחת, המאפשרת תנועה בדרך הנמתחת הלאה. מרחב שאנשים מתגוררים בו בלי להתגורר בו, שוהים בו יחד בלי להיות יחד. כל תכליתו היא הנעת התנועה, ואכן, למרות נייחותו, גם הוא נמצא בתנועה בלא הרף: שטף בלתי פוסק של נכנסים ושל יוצאים. 

שלושת מצבי הארעיות הקבועה של מוטל הם פנוי, מוזמן ומאוכלס, והם מתחלפים זה בזה תדיר. הדיירים היוצאים נמחים מיד. זה מקום לאנשים שאינם מותירים סימן. הוא מוחק את עקבות דייריו על בסיס יומיומי, ופעולת המחיקה הזו משחררת לא פחות מכפי שהיא מאיימת. היא מלבה את הפוטנציאל של המוטל להפוך לאתר של נידחות, אלימות ובושה, אך לא פחות מכך, את הפוטנציאל שלו להכנסת אורחים, חמלה ורוך.

נקודות מעבר

מלונות הדרכים האמריקאיים החלו להופיע ברחבי ארה"ב בשנות העשרים של המאה העשרים, בד בבד עם עורקי כבישים המהירים שאותם הם מנקדים. את הכינוי מוטלקיצור והלחם של הכינוי Motor Hotelטבע האדריכל ארתור היינמן עבור המלון שעיצב, ואיפשר לאורחים להגיע ברכבם עד דלת החדר ממש. 

במשך שלושה עשורים הוקמו ברחבי ארה"ב עשרות אלפי מוטלים. הפריחה הזו הסתיימה בשלהי שנות השישים: המוניטין של מלונות הדרכים הידרדרו, ותאגידי המלונאות מיהרו לתפוס את מקומם. אבל המוטלים התעקשו לשרוד, וזכו לתחייה מחודשת כמקומות מגורים בשולי החברה.

מלון הדרכים זכאי לקיום לצד המלון הקלאסי דווקא משום שהוא נבדל ממנו במטרותיו ובעיצובו. הוא מצוי על הדרך, מחוץ למרכזי הערים, ומספק פתרון לינה קצר מועד כשהדרך מתארכת או פתרון ארעישלקבע כאשר היא נקטעת לבלי שוב. אין בו חללי מפגש ציבוריים כגון לובי או חדר אוכל, אין בו צוות בידור או אולם אירועים. אין בו מקומות להתרועע, ולכן אין בו התנהגות חברתית שאינה הימנעותית מיסודה. שאינה רפאית.

פונדק הרוחות

כל ציור בסדרה "פונדק הרוחות" של אלעד לרום מתאר התרחשות דרמטיתתיאטרלית בתוך חדר במוטל. אלו ציורים קטנים בפורמט אחיד (41×32 ס"מ). כל מחוות מכחול שקולה. מעל שכבת הציור הריאליסטית, המתארת את החדר גופו, נחה שכבה עליונה ונפרדת, אשר רוחות רפאים שוכנות בה ברישום חופשי.

את החדרים מציג לרום בפורמט אחיד. הוא מציב אותם בזה אחר זה כאילו היו חדרים שונים באותו מלון דרכים. אפילו הצבעוניות שלהם גולשת במדרון אחד מציור לציור, כמו שעות היום או עונות השנה. כל חדר הוא כּוּר מַצְרֵף, מצב זמני של ייסורים, אבל גם של טיהור וזיכוךמקום שהאחרוּת והדומוּת הן לוז זהותו. כל חדר הוא עולם בזעיר אנפין: מקום למשבר זהות, מוסר או זיכרון, מרחב שדווקא שוליותו וארעיותו מאפשרות לו להכיל דחפים אציליים והרס עצמי.

החדרים מדודים וריאליסטיים, כאמור, אך רוחות הרפאים המופיעות בהם כאילו צוירו ביד אחרת. הן מצוירות בשכבה נפרדת, עליונה, ובסגנון שונה לחלוטין. הן אקספרסיביות וקריקטוריות. אלא שלמרות הגישות הטכניות השונות, שתי שכבות הציור אינן מתנגשות, אלא משלימות זו את זו. 

רוחות הרפאים מוסיפות לחדרים חמורי הסבר נופך של אשליה, אך לצד זאת מסיבות את תשומת הלב אל יחידנותם החומרית והעיקשת של החדרים הללו. בכך הן משמשות בתפקיד כפול: מחד גיסא, מחלצות את החדרים מיחידנותם ומשוות להם נופך של אלגוריה חמורת סבר ששורשיה הם מרחב הייסורים הקתולי, ומאידך גיסא, מזכירות לנו את הנופך המשוכפלתרבותית של החדרים ואת תפקידם כפיסות של קוד תרבותי, שכל אחת ואחת מהן נושאת כמו שכבה של אבק את זכר כל חדרי המוטל שכמותם ראינו אצל דייוויד לינץ׳, כריסטופר נולאן, האחים כהן או אלפרד היצ'קוק.

פעולה זו של ייחוד ושל הכללה היא פעולת גומלין. כשם שרוחות הרפאים משפיעות על דמותו של כל חדר וחדר, כך משפיעים החדרים על הרוחות הבודדות, שנעשות מופשטות יותר ויותר ככל שהחדר שהן שוהות בו דומיננטי יותר, משל היה החדר עצמו מעביר את דייריו תהליך של דהפרסונליזציה ובעצם, האם לא זה תפקידו של חדר במלון? אופיו האוניברסליכביכול והניטרליכביכול הוא האמור לאפשר מגוון רחב של זהויות אינדיבידואליות אשר נידונות להצטמצם מניה וביה ולהיעלם מאחורי הדלת הנעולה, שמספר החדר מתנוסס עליה כחלופה לשם משפחה.

הרוחות מופיעות בזוגות, על פי רוב של גבר ואשה. הדמות האחת לובשת צורה אנושית, ומשתמשת בחדר באופן פונקציונלי (שכובה על המיטה או יושבת על כיסא, לדוגמה), ואילו האחרת נוטלת לעצמה צורה חופשית יותר. לעתים היא מופיעה בתוך אחד הרהיטים כפרצוף מחייך במוקצן; לפעמים תתייצב כראש מפוחלץ ועולץ על הטפט; לפעמים היא קלישאת רפאים בדמות ענן שקוף או עשן מסתלסל של סיגריה בוערת, בעיניים פעורות ובחיוך מוגזם כבןמשפחה בלתי מאוזן של קספר, רוח הרפאים הידידותית. בציורים רבים עסוקות רוחות הרפאים האלה בניסיון לצור בידיהן צורות שיטילו צלליות על הקיר. כאילו הן מבדרות זו את זו כילדים, מתקשרות דרך צלליות בדמות חיות או פשוט מנסות לתת לעצמן תוקף פיזי, להקרין את נוכחותן על החדר בניסיון לאזן את נוכחותו שלו מולן, קרי, בניסיון להתממש. 

זוגות הרפאים האלה אינם עומדים לעצמם. הם התגלמות האנרגיה המופקרת של מרחב המלון עצמו, ומאכלסות את מרחב הביניים שתוחם למענן לרום בין עולם תחתון לעליון, בין גוף הגוף לגוף הנפש, בין משיחות מכחול מדויקות לתנועת יד תזזיתית, בין האטום לשקוף בגאולוגיה של שכבות הצבע.

כמו חדרי המוטל, המרחיקים את יושביהם מזולתם ומן "החיים האמיתיים" בכוח הקירות המרופטים, הדלתות המוגפות והווילונות המוגפים כי אין חוץ, גם הנפש היא חדר מופרד שאור טבעי לא חודר אליו. חדרי המוטל של לרום (ולא רק שלו) הם לפיכך גם נוף תודעתי: מקום שמחוץ למקום. מקום שבאים אליו ועוזבים אותו, חיים בו כאילו מתנו ומתים בו כאילו חיינו. 

ושום דבר לא קורה, אבל הכול חייב לחלוף.

במהלך שנותיו כאמן פעיל יצר אלעד לרום (יליד 1976) מאות עבודות במדיומים שונים וגופי עבודה רבים בחן צורות עבודה שונות, פיתח שפה ציורית ייחודית, המחוברת לקונקרטי ואינה קופאת על שמריה. עבורו מדיום הציור הוא אמצעי ביטוי חי, בלתי אמצעי, נגיש ורלוונטי. 

משכן האמנים גאה להציג את תערוכת היחיד ״הכל חייב לחלוף״ כחלק מפרויקט חדש של לרום. במהלך הצגת התערוכה יצא לאור ספר אמן המאגד למעלה מ-25 שנות יצירה, מלווה בטקסטים של ד״ר שאול סתר, שרון קנטור ורן קסמי אילן.

תערוכת יחיד

30/12/2021-17/2/2022

אוצר: רן קסמי אילן

אמנים משתתפים:

שותפים: