על הסירוב להיפרד
גוף העבודות של ג'ניפר אבסירה רווי בזיכרון תרבותי. הסיפור שהיא מביאה בפנינו תמיד מקוטע, עשוי קרעים–קרעים של הארצי ושל הפיוטי – אך בזכות הזיכרון המשותף, הציביליזציוני, גם הקיטוע הזה מגובש ומלוכד. אנחנו יודעים לזהות בו את הסיפור שהסדר שלו נפרע: יש לו התחלה, אמצע, וסוף, אבל לאו דווקא בסדר הזה.
אבסירה מאתגרת את הצילום המסורתי במניפולציות דיגיטליות, חיבור בין עולמות ובצבעי יסוד. היא משמרת וממציאה מחדש בתנופה יחידה, משלבת בלא מאמץ בין האישי לקולקטיבי: טווה נרטיבים עדינים של חיי היומיום, מתעכבת על דקויות הקשרים האנושיים, מתעקשת על היופי עותק הנשימה האצור בשגרה. היא משתמשת במינימליזם חזותי ובעבודה אנלוגית–באופיה המתבצעת באמצעות כלים דיגיטליים כדי למשוך את הלב ואת העין אל הפרטים שאנו נוטים להתעלם מהם. דוחה את העודפות לטובת התערבות עדינה ומהורהרת, ולטובת מחוות קטנות המתמירות את המוכר והיומיומי אל הפואטי.
תחילה נדמה כי במרכז תערוכת היחיד החדשה שלה נמצאים העזיבה, הסיום והפרידה – אך למעשה שלושת אלה אינם משמשים בה "נושאים", אלא מושאים שיש ללכוד, להשעות, לנסות להכניע. במרכז התערוכה עומדים לפיכך לא הפרידה, אלא ההתנגדות לה; לא העזיבה, אלא ההתעקשות לאחוז; לא הסיום, אלא ההתקוממות מולו. כל אלה הם חלק מהותי ממערכת היחסים הפתוחה שלה עם הקיום, המתנגד לכל ניסיון רציונלי לאילוף. אצל אבסירה החיים אינם נמצאים במקום שפותר בעיות, אלא בזה שמחולל אותן.
לא מפתיע לגלות כי רוב העבודות בתערוכה נוצרו מאז ראשית 2024: שנה שהיתה רוויה פרידות, קיטועים ושינויים טקטוניים ברמה האישית, הלאומית והגלובלית.
מהלכי ההרס והכיליון הללו עודם בעיצומם. היעתרות רפה והשלמה איתם ("לסגור מעגל", "לזרום עם זה") פירושן לא "להמשיך בחיים", אלא להיכנע לפניו ההרסניים והמגונים ביותר של יצר המוות וההרס.
את פני הנכנסים אל התערוכה מקבלת העבודה "Living in One Room". זו סריקה מוגדלת להפליא של העמוד הראשון בספר עיצוב ביתי. אבסירה התערבה בדף המודפס באמצעות שלוש משיחות מכחול ישרות היוצרות מעין שער או משקוף. מחווה זו אינה רק פתיחת הדלת לתערוכה, אלא גם הצהרה על המתח שבין המוגבל לאינסופי, בין החלל הגשמי התָּחוּם לבין מרחב הדמיון רחב הידיים, בין המונצח לפריעתו. סימון הכניסה אל זמן הדמדומים, אל אזור הביניים שבו פועלת אבסירה ובו מתקיימות העבודות שבתערוכה.
מול השער שפותחת "Living in One Room" ממתינה הכניסה אל החלל המרכזי בתערוכה. שלושה קירות ניצבים שם זה לזה כמו שלוש משיחות המכחול, ועליהם סדרת עבודות התלויות בין שני פסי צבע – אדום וכחול, שניים משלושת צבעי היסוד – הנמתחים לאורך הקירות, מעל ומתחת לעבודות.
בעבודה "I Miss Avner Ben Gal on Facebook", אבסירה מניחה דומדמנית על עינה של הילדה חיוורת הפנים המופיעה ברפרדוקציה של דיוקן רנסנסי שצייר פטרוס כריסטוס במאה ה-15. את התוצאה היא מצלמת באייפון, והבזק הפלאש של המכשיר חוזר מן הדף המצולם ומאיר כזרקור את המפגש הלא–אפשרי בין עולמות.
הבזק זה של מצלמת האייפון חוזר כחוט השני מדימוי לדימוי: אור מלאכותי חזק ומופגן, המוחזר אל העדשה ומתיישב כעטיפת צלופן נוצצת על משטח דפי הכרומו האטומים. חשיפת–היתר הזו נושאת אופי פורנוגרפי. זו מלאכותיות המייצרת אשליה ובו בזמן משבשת אותה. יוצרת את הדימוי בה בשעה שהיא חושפת את מנגנון הייצור שלו. מזכירה לנו שאנו מביטים.
האור האלים, המופרז, חוזר חיוור ולבן מן הדף, אך לדומדמנית הוא משווה חיוּת יתרה. היא נראית כאילו ברחה מציור ואניטאס בארוקי, מלאת חיים ומשמעות כפולה: תשוקה ואובדן, בשלות וארעיות, שפע ודעיכה. הדומדמנית הזו מסתירה את עינה של הילדה, את מבטה, משמשת עין חלופית ומושכת אליה מבט חלופי, אדום. התקופות עצמן נבללות זו בזו: הנערה שהנציח כריסטוס כבר הייתה לאבק, אך יופיה עדיין ניכר; הדומדמנית החיה משמשת הן ציטוט בארוקי והן תזכורת קצרת מועד לארעיות החיים; הבזק האייפון העכשווי מתיך את הנערה ואת הפרי יחד, משטיח אותם על פני הרגע החדש, המסרב להשתייך לזמן יחיד.
המפגש האלים–כמעט בין הקליפה האדומה החלקה לבין העור הבהיר, בין המקור שאינו–אלא–שכפול לבין טכנולוגיית ההנצחה והשימור הזמינה בכף ידו של כל אחד מאיתנו, מאפשר לאבסירה לבנות מחדש את ההיסטוריה האמנותית לא ככרונולוגיה אלא כמרחב חי, פועם, שאין בו חציצה בין אז ועכשיו, בין ראייה להסתרה, בין שימור לשיבוש.
הזמן המושהה, המושעה, מקבל ביטוי מילולי מפורש בשתי עבודות שהן אחת: העבודה "מהר", שבה רשמה אבסירה על דף את המילה "מהר" במשיכות מכחול אדומות, והעבודה "לאט", שבה רשמה את המילה "לאט" בצבע כחול. האדום הדחוף והכחול המהורהר הם שני הקטבים של חוויית הזמן הסובייקטיבית: זמן שנחווה במלוא העוצמה וזמן שחולף בלי משים, רגע שמתכווץ ורגע שנמתח ושוהה. אבסירה צילמה את המילים המצוירות כשהצבע היה עדיין רטוב; החזרי האור של הפלאש קיבעו אותו כך לנצח.
דימוי אחר מתוך עמוד בספר מופיע בעבודה "Classique = Moderne": רפרודוקציית שחור–לבן של פסל ונוס ממילו, הניצב דרמטית בראש "מדרגות דארו" (Escalier Daru) במוזיאון הלובר. הפסל אינו רק תחנה בלתי נמנעת בדרכם של המבקרים במוזיאון. הוא יותר מיצירת אמנות – הוא מוסד תרבותי בפני עצמו. בדימוי שצילמה אבסירה הוא מצולם מתחתית גרם המדרגות האדיר, המוביל אל הבמה שעליה ניצבת דמות ונוס ממילו המושלמת והפגומה: אידיאל יופי, סמל לתרבות הקלאסית, אבן פינה בקאנון האמנותי המערבי. אנו מכירים אותה לפני ולפנים עוד לפני שפגשנו בה פנים אל פנים. אבל בעבודתה של אבסירה, הפתעה: על הדף נשברה ביצה חיה. החלמון רובץ כשמש מאירה במרכז הקשת הממסגרת את ונוס כלילת היופי, החלבון זולג סביבה כשמלה מבריקה ששוליה הם קו המפגש בין הפסל לבמה שעליו הוצב. המפגש בין אלת היופי לביצה הוא מפגש בין ספר מהספרייה שבסלון לקרטון ביצים מהמקרר, בין השאיפה אל הנשגב לחומר היומיום.
הביצה מופיעה שוב ושוב בדימויים שאבסירה מייצרת. נדמה כי הצהוב העז של החלמון הוא חומר הגלם המועדף עליה בבואה להציג את הצבע הבסיסי השני במשולש הצבעים הראשוניים. כתמים צהובים עגולים מנקדים את חלל התערוכה כולו, מצטרפים לכחול ולאדום – שני צבעי היסוד האחרים, המשמשים אותה תדיר גם הם.
מתוך שלושת הצבעים הראשוניים האלה נובעת כידוע כל אפשרות – וכך, מהבחינה המטאפורית, גם מן הביצה. אלא שהביצה אינה מגלמת רק אפשרות שטרם התממשה (ומרגע שנשברה, גם לא תתממש). היא גם אחד מחומרי הגלם של הטמפרה בציורי הרנסנס, ומשמשת גם גלזורה המשווה לדימויים המצולמים ברק עודף – וגם אתנחתא קומית.
האיכות הקומית הזו אינה בגדר "הפוגה קומית". להפך: היא השהיה. סירוב להתיישב ב"נצחי", ב"רציני", ב"קלאסי".
לצד התצלומים שבהם התערבה אבסירה – עם ביצה או בלעדיה – מוצגים בתערוכה גם תצלומים ללא התערבות, רגעים שמוסגרו מתוך המציאות שנתפסה בקלקלתה כאשר גלשה אל הסינמטי. גרם מדרגות באגף הברוטליסטי הישן של מוזיאון תל אביב מציג קומפוזיציה של קווים מתנגשים בדמות הקירות הלבנים, קורות הבטון ומעקה העץ הניצבים אלכסונית זה לזה; טלפון חוגה ישן תלוי על קיר צהוב במסעדה בפריז, שריד מתעקש מעידן אחר. אבסירה הרי יודעת שאת העבר לא ניתן להשאיר מאחור, וכמוהו לא את הציביליזציה עצמה. כל עוד יש זיכרון, הוא מותח את מערכות היחסים עד לאין סוף. כל דימוי ניתן לפרש ולדמיין מחדש, לחקוק ולהנחיל גם הלאה. ההווה המתמשך נמתח כגשר על פני השטח, ותמיד ניתן להשקיף ממנו גם למטה. למרוד בסופיות, בחלוף הזמן, מכוח ההמשכיות והשינוי – ולהנציח את המרד הזה דווקא בתיעוד של הרגעי והחולף.
אין זה מקרי, אם כך, שהעין של אבסירה אינה נמשכת רק אל שרידי העבר הסגנוניים והגשמיים, אלא דווקא אל האסתטיקה הברוטליסטית, דווקא אל הטלפון שעל הקיר. אלו הם "שרידי עתיד": חזונות מודרניסטיים שהזמן התקדם אל מעבר להם, ובכל זאת הם מסרבים, ממש כמוה, להיפרד מעולם שחלף.
נחזור אל "Living in One Room", הדימוי שבו פתחנו, וקיבל את פנינו בכניסה לתערוכה. הוא תלוי על קיר שמאחוריו נפתח חלל נוסף: "החדר הכחול" של התערוכה. הוא מציג סדרה של עבודות כחולות, שרובן נוצרו על ניירות מכתבים ומעטפות מחדרי מלון ברחבי העולם. זהו חדר של זמן ביניים, המעלה על הדעת את "השעה הכחולה" החמקמקה שלפני הזריחה או מיד לאחר השקיעה, כשהשמש נמצאת מתחת לקו האופק, אך אורה העקיף צובע את השמיים בכחול עמוק, בלתי נשכח. זה חדר של רגעי מעבר בין מצבים או תודעות שונות. מרחב סִפִּי של מודעות מוגברת.
עבודות הסדרה הכחולה אינן סרוקות או מצולמות כמו הדימויים שבחלל המקביל. הן מובאות בפנינו כמות שהן. אבסירה יצרה אותן בזמן גסיסתו של אביה. רגע לפני שחלף מן העולם.
מה יותר ארעי מנייר מכתבים של מלון? פריט זמני, מזכרת המתעדת חוויה אֵפֵמֵרִית. הבחירה בניירות מכתבים מחדרי מלון פירושה ניסיון להציל דימויים שנועדו להישכח. התנגדות לארעיותם הניכרת בהתחמצנות המתמדת של הדף. אלא שניירות המכתבים האלה מתעקשים להישאר. לדבוק בקיומם, בנראותם. לשאת ולהנציח גם את סימני הזמן והתבוסה מולו.
ובכל זאת, דימוי סרוק ומודפס מתעקש לחלוש על החלל הזה: סריקת הכריכה הפנימית של כרך באנציקלופדיה המצולמת של ארה"ב העוסק במדינות אוהיו, אוקלהומה ואורגון – שלוש ישויות גאוגרפיות שאינן חולקות גבול משותף, אך אוחדו בשל הסדר האלפביתי. הדימוי הוגדל לכדי טפט המכסה קיר מרצפה ועד תקרה. הוא מציג מדרון אדיר ומושלג, מצע לובן שנמתח לאורך הכריכה הפנימית וכעת על פני הקיר כולו. צמד דמויות כהות וזעירות של גולשים משתהות בתוך הנוף שהוגדל לממדי ענק. הרחק מימינם נסרק גם כיס הנייר החום שחושף את שם הספר, ומלמד כי הגיע מספרייה ציבורית. משמאלם נמצא כרטיס ההשאלה הריק של הכרך. זהו כרך ללא דורשים.
הכריכה הפנימית היא הסף בין העולם הגשמי לעולם הטקסטואלי. היא קו הגבול הגשמי והמנטלי של הטקסט ושל מרחבי הידע. היא שוהה בין הממשי לדמיוני.
דווקא שם, בכריכה הפנימית הפונקציונלית, שאנו נוטים לחלוף עליה ביעף, אבסירה קובעת את ביתה. שם היא משדכת בין האזוטרי לגלובלי, מטשטשת את ההיררכיות שבין הקאנוני לסתמי, מתיכה ומארגנת מחדש, מוהלת יחד דימויים, משמעויות ורגשות. היא קוראת לנו להשתהות שם גם אנחנו: לתהות גם אנחנו על חלוף הזמן, על הנסיונות המועדים–לכישלון–ובכל–זאת–בלתי–נמנעים להיאחז בו, לקחת חלק בדיאלוג על צורה ותוכן, זיכרון ותרבות, היאחזות והישמטות.
כי אין דבר קבוע יותר מחוויות חולפות.
