סירוב להיפרד עשוי להיתפס ילדותי, הלוא כל דבר נגמר. כל החוויה של ״להיות בעולם״ מסומנת כהוויה לקראת מוות. כל פרידה מדגישה את האימה הקיומית והאותנטיות של התמודדות עם תמותה. אבל האם אפשר לדחות את המוסכמות של הפרידה? האם עומדת לַפְּרָט הזכות לסרב לכך?
במרכז תערוכת היחיד החדשה של ג׳ניפר אבסירה נמצאים עזיבה, ניכור ופרידה. אך אלו מופיעים במצב מושהה, מצב של התנגדות. ביטוי של התעקשות למשמעות בעולם שאינו מציע אותה כלל וכלל. סירובה להיפרד הוא התנגדות לסופיות, מרד באבסורד המובנה לתוך החיים. התערוכה כוללת מקבץ של עבודות שרובן נעשו בשנה האחרונה (2024), שהיתה רוויה בפרידות ושינויים טקטוניים בכל רמה אפשרית (אישית, לאומית, גלובלית).
הסירוב ״לסגור מעגל״, לסכם, הוא דחייה של תבניות ״סגירה״ דטרמיניסטיות, בחירה במערכת יחסים בלתי מוגבלת, מעין חוזה פתוח עם הקיום. והקיום הוא פרדוקסלי במהותו, מתנגד לכל נסיון רציונלי לאילוף. אבל אצל אבסירה החיים אינם נמצאים במקום שפותר בעיות, אלא בזה שמחולל אותן.
גוף העבודות של אבסירה רווי בזיכרון תרבותי, ובאמצעות גישתה הייחודית לסיפור החזותי (שיש לו התחלה, אמצע, וסוף, אבל לאו דווקא בסדר הזה) היא משלבת באופן שנדמה חסר מאמץ בין האישי לקולקטיבי. אבסירה מאתגרת את הצילום המסורתי במניפולפציות דיגיטליות, קולאז׳ים ושימוש בצבעי יסוד. היא טווה נרטיבים עדינים של חיי היומיום, מתעכבת על רגעים קטנים של קשרים אנושיים, סתירות פנימיות והיופי עותק הנשימה האצור בשגרה.
במינימליזם חזותי, כלים בסיסיים, ואופי עבודה אנלוגי על כלים דיגיטליים, היא מושכת את תשומת הלב לפרטים שהתעלמו מהם, יוצרת מהם מחוות קטנות אשר מעלות את היומיומי אל הפואטי.
