מסגרת האלומיניום החומה של דלתות הזכוכית הכהות המובילות לגינת משכן האמנים: זה המראה הראשון הנגלה לעיני הבאים בשערי הגלריה. כבר במבואה הקטנטנה, עוד בטרם נחשף בפנינו המוצג בחלל, חצר המשכן נפרשת לפנינו ירוקה ושטופת שמש. דלת זו, שעל שמה נקרא מיצב הציור של האמנית טל גולני, מוכפלת. מופעה הממשי, הקבוע, ניצב על עומדו ומזמין את הבאים לצאת אל הגינה, אך היא ניצבת גם בירכתי הגלריה, מצוירת על בד גדול שהוא חלק מתוך ציור מפרקי מתמשך, 17 מטר אורכו, שחלקיו מוצבים על רצפת הגלריה בזוויות שונות, כמעין מחיצה. חלל התצוגה עצמו – גלריית משכן האמנים – נבחנת כזירה אדריכלית, ובחינה זו פוערת בה מרחבים אפשריים נוספים.
את מיצבי הציור של גולני מניעים דימויים אדריכליים המשמשים אותה כדי לבחון את המרחב הממשי ואת מרחב הציור. גוף העבודות שלה שופע מרחבי פעולה: חדרי סטודיו, אולמות תיאטרון, חללי תצוגה, אוהל קרקס, מסלול מירוצים, זירת אִגרוף. כולם זירות פרפורמטיביות, ולמעט חללי הסטודיו, כולם אמורים להכיל קהל. אלא שבעבודותיה של גולני הם ריקים הן ממופיעים והן מצופים.
אבל מה הם מושבים ללא קהל היושב בהם? מה נותר מתבניתו של המקום מרגע שהפונקציה היעודה לו הושעתה? החללים שבהם עולים חֶזְיוֹנוֹת התרבות (הצגות התיאטרון, תערוכות האמנות וכן הלאה) הם גיבורי החזיונות שגולני מביאה בפנינו, אך בהיותם שוממים מפעילוּת הם בגדר גיבורים שנעקרו מתוך עלילת גבורתם. תכליתם הופשטה מעליהם. הם ממתינים ריקים, תלושים כביכול מן המרחב ומן הזמן. והנה, דווקא כאשר הם מוצגים עירומים, כשלעצמם, ונחשפים לעינינו במלוא גשמיותם – בלא התרחשות שעשויה היתה להתקיים בכל אולם שהוא, בכל מסלול שהוא, בכל אוהל שהוא – מופשטת מעליהם כביכול גם זהותם הספציפית, הקונקרטית.
החללים שגולני מביאה אל הבד הופשטו אם כן לכלל תבנית. ארכיטיפ. כך קורה גם משום שאין מדובר במקומות אקראיים, כי אם במרחבים מסומנים, מרחבים שבהם נוצרת תרבות. וככאלה הם אינם רק אתרים פיזיים, אלא גם מרחבים סימבוליים. אתרים של קדושה מחולנת. מעשה הציור ומעשה הצפייה נעשים אצל גולני לאיברי הפולחן שבאמצעותו נתפשים הן הממשי והן ייצוגו – וכדרכם של טקסי פולחן, זמן הטקס הוא הזמן המיתי, האל–זמני, המתחדש, החוזר ונשנה. ובזמן מיתי כזה, קהל באי התערוכה אינו רק שוחרי האמנות שנקבצו ובאו דרך מקרה ביום מסוים ובשעה מסוימת, כי אם הקהל. היעדרם מן הבד מקנה תוקף אל–אישי, כמעט, לנוכחותם מול הבד.
שאלת מקומו של הצופה (הנמען) וחקירת האפשרויות השונות של חוויית הגבול בינו ובין החלל הציורי מעסיקה את גולני במהלך השנים האחרונות, וככל שהיא מעמיקה בה, כן גדלים הציורים שהיא מציגה. הם החלו לחרוג מגבולות המסגרת היחידה, ולהצטרף יחד לכדי מיצבי ציור מתמשכים המקיפים את הצופה ומבנים מחדש אתרי התרחשות בתוך חללי התצוגה. מערכי הציורים הללו מאפשרים לגולני לזמן לנו השתהות על קו הגבול שבין המציאות הקיימת למציאות הבד המצויר.
גבול זה הוא–הוא המקום שבו נדחק חלל התצוגה אל הרקע, כביכול, כדי שנוכל להפנות את תשומת לבנו המלאה אל האמנות המוצגת בו. ובעוד חלל התצוגה נדחק אל הרקע, החלל הציורי פורץ אל החזית. מערכי הציור של גולני משבשים את יכולתנו לעבור את הגבול זה, וההשתהות עליו מאפשרת לנו להיחלץ ממעמד הצופים הסבילים ולהכיר בכוחנו, בתפקידנו הפעיל מול עבודת אמנות.
"דלת הזזה" היא הפעם הראשונה שבה אחד ממיצבי הציור תלויי–החלל של גולני מוצג בחלל המצויר עצמו. משכן בתוך משכן: האחד נפרש סביבנו במלוא עוצמת חומריותו, ואילו האחר מקיף אותנו בלא מרחב מוגדר ובלא זמן מוגדר. צל כחלחל של הגלריה, הדהוד שאינו מסונכרן איתה.
מופע זה של חלל הגלריה אינו רק שיקוף של החלל הקונקרטי, אלא גם הבניה מחודשת שלו. גולני בונה אותו מחדש ומשליטה בו סדר חדש. בחלל המיוצג יש פינות נסתרות, פתחים המובילים למסדרונות, עמודים רבים (שאינם קיימים בחלל הגלריה הקונקרטי, ומתרבים בציור באופן לא הגיוני – ואפשר לומר גם, באופן שהגיוני רק בְּציור) ורצפה עשויה קורות עץ (בניגוד לרצפה הבהירה של גלריית המשכן עצמה, אולי כדי להעלות על הדעת קרשי במה שיזכירו לנו כי החלל הוא שחקן וכמוהו גם אנחנו, המשחקים בו ולצדו).
לצד הפרטים המבדילים בין החלל הקונקרטי לבין ייצוגו, חלקים מסוימים מן החלל מוכפלים, ואילו אחרים מתפתחים וחורגים לכלל מקום אחר, בדוי. התוצאה היא קומפוזיציה מתמשכת, נטולת נקודת מגוז יחידה. מבנה הגלריה מתגלגל במשטחים של צבע וצורות בסיסיות, שבהיעדר זיקה ביניהם (כלומר, אילו היינו בוחנים כל בד לבדו, במנותק מן הבדים הסמוכים ומן החלל שכולם נתונים בו) עשויים להיתפש כתצוגות כמעט מופשטות, טלאים אדריכליים המעוררים תחושה כמעט חידתית של נפח וטקטיליות הנעדרים מושא חללי ממשי.
נדמה כי לא בכדי בחרה גולני לייצג דווקא את המשכן בתוך עצמו – שהלוא "משכן" אינו סתם בית או מבנה. שמו מאציל עליו חשיבות ואולי רומז אף לקדוּשה. הרי המשכן היה המקום שבו הוצב ארון הקודש, ושם שרתה הרוח האלוהית (רוח המקום, שהוא מכינויי האל).
עבודותיה של גולני מזכירות לנו כי המקום הפיזי הוא תמיד שער למקום המטאפיזי, ואחת היא אם מדובר בגלריה, בסטודיו, בתיאטרון או במשכן (ב–המשכן). ייצוגי המרחב והפשטות המרחב שבעבודותיה מחזירות אלינו את השעיית הספק שלנו, הצופים – את השקר המוסכם המאפשר לנו לעמוד מול מעשה האמנות ולהתפעם. גולני מאריכה את ה"קיר הרביעי" ובכך מותחת את חוויית המפגש בין התלת–ממד הגשמי לבין המישור הדו–ממדי של הציור. אנו מוזמנים לנוע בתוך הציור עצמו, לצאת ולבוא בחלל הגשמי ובסביבה הציורית המשתלבים זה בזה.
הממד המיתי הגלום באתרי התגשמותה של האמנות הופך אצל גולני לחומר גלם. עבודותיה אינן מתנכרות לממד המיתי הזה, אך גם אינן נכנעות בו. הן מתוות את הסף: את האפשרות לסגור ולהפריד, אך לא פחות מכך, את האפשרות לפתוח ולחצות.
דלת הזזה.
