אנחנו כותבים ממוארים כשם שאנחנו מנהלים חקירות ארכיאולוגיות.
אנחנו סוקרים מהלכים היסטוריים כאילו מדובר בתהליכים פיזיקליים.
משום מה נדמה לנו שהעבר אוצר איזו אמת שנשמטה מאתנו.
ומשום שהוא עצמו נעדר – הוא כבר חלף – לא נותר לנו אלא להתחקות אחר הסימנים שהוא הותיר בהווה. לרקום את רשת הזיכרון ואת קורי ההיסטוריה סביב אתרים ואובייקטים מוחשיים.
כך בלאומי וכך גם בפרטי. סביבתנו המיידית ותכולתה משמשות אותנו כעוגן לזיכרונות ורגשות – קרי, לזֵהוּת. אנחנו יכולים לבכות בגלל שולחן, לחייך למראה שידה, למצוא נחמה בכורסה, בקרש חיתוך, במנורה. הגשמי אינו נפרד מן הרגשי.
בתערוכת היחיד "שורשי לָבִיד", האמנית אילי לוי מתחקה אחר ליבת הזיכרון שברהיטים באמצעות מערך של כמו–רהיטים. זכרונות של רהיטים מתחנות חיים שונות מתממשים בחלל הגלריה, אלא שבניגוד לרהיטים עצמם, שהיו עשויים שלל חומרים, זכרונות–הרהיטים מתגשמים רק בפלטות עץ לָבִיד (דיקט).
במרכז חלל הגלריה מציבה לוי מנוע סיבובי. לב מכני. והוא מעביר אנרגיה אל שלוחותיו באמצעות שלל מוטות ורצועות. המנגנון נפרש ברחבי חלל הגלריה במערך רפטטיבי של תנועה ותזמון, חשוף לעיני הצופים המוזמנים לצעוד בקרביו.
כבר ראיתי את המקום הזה
העבר מתקבע בזיכרון באמצעות שינון או מתוך ייחוס של משמעות. הרגש הוא טיט.
התגבשותו הראשונית של הזיכרון קשורה לזמן ולמקום מסוימים. לחוויה. לכאורה, קיבועו של הזיכרון כידע משחרר אותו מכבלי הזמן והמקום. אלא שלפעמים, הצורה שהתמצק בה בתחילה מאפשרת לו לכפות על ההווה את צורתו של העבר. בפעמים אחרות קורה ההפך: זכרון העבר מובנה מחדש לפי צורכי ההווה (הוא משתנה. הוא זורם. הוא משקר).
אנו שבויים בזכרונות שמחזירים אלינו את העבר במופעים שונים ובדרגות שונות של עוצמה ושל עומק – פעם כתחושה מוכרת בזמנים של חוסר ודאות, פעם כהפרעה בקיום היומיומי. שורשי המחשבה והרגש נשלחים אל אתרי הזיכרון, שבהם מקודד המידע של זהותנו.
ומה כאשר אתר הזיכרון הוא אתר גשמי, שבעצמו כבר השתנה בימים, בשנים ובעשורים שחלפו? תמונת ההפרשים של הסביבה דוחקת בנו להרגיש את הזמן שחלף כמהלך דו–סטרי: שטף האירועים אשר פקדו אותנו מאז, ומולם חוט הזיכרון שנמתח אחורה, מן ההווה אל העבר.
הפריטים הזכורים, בייחוד כאשר נספגו ברגש (בין אם נספגו בו בעבר ובין אם רק עכשיו, בדיעבד) מנתבים את הזיכרון כצמתים, כנקודות צימוח, כמחברים במערך האינסטלציה המנטלי.
כל הפריטים הגשמיים האלה אינם עוד ישויות פסיביות. הם נעשים שחקנים פעילים במהלך ההיווצרות והשימור של זיכרון.
זכרונות עץ תעשייתי
שורשיהם של האובייקטים אשר לוי יצרה והציבה במרחב הגלריה ברהיטים של ממש: ארון, מיטה, ויטרינה, שידת החתלה. פעם ניצב כל אחד מאלה באחד המקומות שנהגה לקרוא להם בית.
אך בגלריה לא ניצבים הרהיטים עצמם וגם לא שחזור שלהם, אלא התממשות הזיכרון שלהם בחלל. הם מחזיקים משהו מפרטיו של האובייקט המקורי, מההיגיון המרחבי שלו, אבל מן הפונקציונליות שלו השתחררו, וכעת הם חופשיים להישמע לציווי הזיכרון: להתעוות, לשנות קנה מידה, להתפרש, להתרבות. התוצאה היא גיאומטריה של הדים. תמונת סונאר של עבר רחוק.
מה באשר לתכולתם של הרהיטים המקוריים? זו שמורה רק בזכרונה של לוי. את דמות הלביד של הארון לא ניתן לפתוח ולמצוא בו פריט אהוב שנשכח. את דמות הלביד של מיטת הקיר הנפתחת ששימשה את לוי בילדותה לא ניתן לקפל או לפרוש. ובכל זאת, בתוך זכרון המיטה הזו נעוץ מפתח קטן: זכר–הזכר לימים שבהם ניתן היה לקפל את המיטה הזו כל יום לכדי רהיט דמוי ארון שניצב בחדר הקטן ובתוכו המזרן. מרחב נסתר, מוגן, שהמנעול שומר עליו מפני פריצה אך גם מעיד על היתכנותה ולכן, מזמין אותה.
ומה באשר ללָבִיד עצמו? הוא נושא את גוף העץ (העצים) שהיה, אבל מאז נכרת – יובש – נגרס – נדחס – הודבק – ואין עוד כל אפשרות להקים מתוכו את העץ גופו. הוא פחות מעץ ויותר מעץ יחדיו. הד מוצק של עץ שאינו עוד, ואפילו זיכרון אינו.
לב מכני
הזיכרון הוא מלאכה של קֶלֶט, אחסון ופֶלֶט.
בעולם שלוי מביאה בפנינו, על הפלט אחראי כמדומה המנוע שבמרכז החלל. ממנו נשלחת הרצועה אל המוטות וצינורות האלומיניום המחוברים זה לזה במיסבים סמוך לתקרה כקו מתכת ישר שחוצה את מרחב הגלריה. ממנו נשלחות גם הרצועות האחרות אל גופי הלביד הגדולים, ומפיחות בהם חיים מדומים בתנועה עקבית ומדודה.
הפעולה חוזרת ונשנית, אך אינה מהודקת עד תום. לוי הותירה במכונה מידה של רפיון, ואפילו רכות, אשר משווה לפעולתה איכות אורגנית נוסף על המכנית. המכונה המוזרה, המגושמת, מועדת לטעויות, ובכך הופכת כביכול לאנושית יותר. נשימותיה הן קצב המנוע, איבריה הם יצורי הלביד, פעולותיה חוזרות ונשנות, כפייתיות אולי כמו פעולותינו שלנו. תנועתה החזרתית היא תנועת הזיכרון, והיא מבקשת להוציא אל הפועל את המידע האצור ב(זכרון ה)פריטים הללו.
זו מכונה המבקשת לממש את הבלתי ניתן למימוש. לזמן את החסר–מטבע–ברייתו. שברי התנועה הם קרעי הזיכרון, והם משוכפלים ללא הרף או לאות, מונעים מכוח הרצון החוזר ונשנה, המיתרגם למהלך כפייתי, תמידי, חוזר ובלתי חוזר.
-
חוקרי המוח אולי יבקשו לדייק ולציין כי קריאת הזיכרון היא גם כתיבתו: בכל פעם שאנחנו נזכרים באירוע, אנחנו חוקקים אותו בזכרוננו מחדש. ככל שנזכרנו בדבר-מה פעמים רבות יותר, הזיכרון הולך ומתרחק ממקורו.
