באחרית היתה דממה.
דממה שהיא שאון תובעני ונורא. רוחש ודורש. התעקשות בלא נוכחות. כמיהה אלימה שמושאה אבד לה. עודפות אנרגטית שדורשת מרחב לפרוץ אליו, להתקיים בו, לפרוע.
תביעה זו להפר את האיזון–שלאחר–סיום, לנתץ את הדממה–שלאחר–הכול, ניזונה מן הגעגוע ומן ההתעקשות לא להסכין עם האין. היא תרסק, תקרע ותקטע. היא תעשה הכול כדי לקיים את מה שאבד, ואם לא אותו, את שרידיו, ואם לא אותם, את זכרו, ואם לא אותו, את הנוכחות של עצם היעדרו.
דממה כזו אינה מתיישבת. היא מגיחה מן השיבוש, מן הרגע שבו היש היה לאין. היא מתקוממת נגד ציוויי הרצף של הזמן והמקום. היא מתפשטת בגוף, אבל אין לה עניין בבשר. מבחינתה, הוא רק חלל כביר אשר נפער לאורך הציר האנכי שבין הראש ללב.
גוף העבודות של מורן לי יקיר בתערוכה "תחזרי, אני צריכה ללכת" הוא הגוף הזה, אשר נולד מתוך דממה סואנת ורוויה, ומתהווה מן התנועה שבין שהייה לבין התפראות נואשת. קם ונהיה מן הדחייה של פעולת האבל. מן הדחייה של הפרידה.
הנעדר וההיעדרות מוטמעים במרחב הפנימי. הגוף הנפרד–מטבעו נעשה למרחב של אי–היפרדות. של אנטי–היפרדות. מרחב שאחרים יראו בו פצע המסרב להיסגר, אך יקיר עצמה רואה בו רצף מרחבי–כוראוגרפי: מרחב שבו תשוב ותנסה להביא לכלל קיום את מה שהיא יודעת היטב שלנצח יישאר בלתי מושג.
היא תובעת את זכותה לשמור על הצער, לדבוק בכאב, לשקוע באובדן. לבצר מרחב הרמטי שבו תשכון השארית של מי שאבדה.
בבואנו לחשוב על האובדן בטרם התרחש, אנחנו כבר יודעים מי יאבד לנו, אבל עדיין לא מנחשים את מתאר השבר הפנימי שייפער בנו: מרחב הנצח שיתרחב כעולם עצמו, ויבקש לשווא להשיג ולהטמיע את זה שהסתלקותו היא–היא שפערה את השבר והיא–היא המאיימת להותיר אותו טפל וריק.
במקום להיפער בדמות מי שאבד, מרחב השבר נפער בדמות נוכחותו של האובדן. ההיעדר אינו מחריש. יש בו תנועה. יש לו מקצב. הוא הורס והוא לובש את דמות ההריסות. הוא מונפש מכוח העובדה שאת האובד אין לשחזר – אך לא כך את האובדן גופו.
האובדן פוער חלל הדומה לטנטון, אותו צליל חודרני ומתמשך שאין לו מקור מחוצה לנו ואיש אינו שומע מלבדנו, ואף על פי כן הוא מתמיד. נוכח בכול. כופה עצמו על היומיום ומחבל בחוויה החושית הבסיסית: לקות פנטום שנגזרה ונתפרה לפי מידה ליחיד.
החלל הנפשי של האובדן דומה לטנטון לא רק בהתעקשות של נוכחותו. הרי העודפות הרגשית עצמה פועלת כמו צליל ונוכחת כמו רטט, מהדהדת בלא הרף בין קירות הגוף, באה בגלים, מוכפלת, מכבירה שכבות של חזרה על צליל שמקורו אינו קיים עוד.
איך ניתן להתמודד עם הנוכחות המתמדת הזו? עם ההיעדר הנוכח בכול?
רק בכוח פעולת האבל. רק באמצעות ההכרה באובדן, ההיעתרות למיסוך, היכולת להרפות. תהליך הריפוי אינו יכול להתקיים בלא פרידה, וזו לא תוכל להתקיים בלא אמונה בעתיד ובכוחו לרפא – ולכל הפחות, לשכך.
"צריך לתת לזמן לעשות את שלו", אומרת הקלישאה, אבל יקיר אינה תולה בו שום תקוות. הוא אינו מרשים אותה. למקצב שהיא שומעת זמן משל עצמו, והעבר אינו מאחוריה. להפך, הוא חי והווה ונוכח. הוא מתעקש ככשל כרונולוגי. הזמן קיים, אבל איבד מכוחו לדחוף קדימה. ציר הזמן נכרך סביב עצמו במקום שבו יקיר עוצרת ומשתהה אל מול האין ההחלטי. אל מול ההיעדר שאינו בר תיקון או השבה. הזמן אינו מתקדם, הוא רק מקצב. הלב חדל לפעום, אבל אי–הפעימה שלו מתמידה באותו מקצב עיקש וכפייתי.
יקיר מתיקה את הכאב ממקורו. בכוח הייסורים והתשוקה, היא מתמירה את הזמן השבור למרחב. ובמרחב הזה נערכת להקה – משפחה? – של גופי חרס חומים–אדמדמים, בצורות שונות ובגבהים שונים. נדמה שהם בעיצומה של תנועה שקפאה. כוריאוגרפיה דוממת.
מפגש עם כלי חרס הוא מפגש עם ההיסטוריה והתרבות האנושית. הרי החומר אינו מתכלה ואינו מרקיב. הוא פשוט מתמיד. בכל פריט קרמי – מן הכלים המוקדמים של תרבויות עתיקות, דרך יצירות הפורצלן של חצרות מלכות באסיה ובאירופה ועד בכלל– ניכר חותם התרבות שהולידה אותו. כל פריט ופרט הוא ביטוי של זהות, סמל החוצה גבולות ולשונות, עדות למעמד, לעבר משותף ולמסורת. מקורו החומרי נושא זכר לאדמה, למים ולאש, ומכאן, נושא את חותמו של עולם הטבע ואת המקצבים המחזוריים של חיים ומוות. כל כלי הוא צומת בזעיר אנפין ברשת הקיום, ומפגש עם כלי חרס הוא תמיד מפגש עם המוכר.
יקיר היא בת חורגת למסורת הקרמית, ומשתמשת בה לצרכיה. היא יוצרת גופים הנשמעים כמדומה לכלליו של משחק מאגי: חיות פגאניות המתהוות חוליה אחר חוליה על האובניים. חוליות אלה מתחברות זו לזו בברגים גסים, המעוררים אי–נוחות בחומר ובצופה. המגע הישיר והגס בין חוליות החומר הקרמי השרוף והחשוף לבין המתכת הקרה של הברגים הגדולים והמבהיקים חושף את השבר הפוטנציאלי שבכל אחד מן הגופים. הוא חושף את הפגיעות שלהם, ומדגיש את עובדת היותה של כל דמות יצור שהורכב ביד אדם. כלי פולחן שתכליתו אינה ידועה.
ידיה של יקיר מדקקות את הדופן. כל חוליה חלולה, קליפה ריקה. באמצעות תנועת האובניים היא מבנה את קירות ריאותיה הגליליים של כל דמות כך שיוכלו לאצור ולהדהד את גלי הקול. היא צרה כלי קיבול להדהוד: גופי תהודה.
טרקוטה, חומר הגלם שיקיר בחרה בו רווי ברזל. במסורת הקרמית הוא נחשב פשוט ועממי. תכולת הברזל מאפשרת לו להדגיש את דקויות הסאונד המהדהד. להגביר את עוצמת אותותיו של הטנטון.
להקת כלי החרס ערוכה בשלושה מוקדים עיקריים בחלל. מן המוקדים האלה בוקעים קולות שטיבם משתנה ממוקד למוקד, ומשתנה גם לפי מיקומו של הנמען הנע בחלל שבין שלוש התרחשויות החרס, ובכך לוקח חלק בכוריאוגרפיה הדוממת–מלבדו.
המוקד האחד הוא חרוט צר וגבוה המזדקף מעלה. חוליותיו עקביות, הולכות וצרות. דווקא האחרונה שבהן, חוד החנית, מתכופפת כאצבע בעלת שני מפרקים ממרום משכנה – כמעט שלושה מטרים בגובה – ומגלה כי קצהּ פעור. היא פורעת את המשמעת שהחוליות שתחתיה דבקו בה. אולי היא רוצה לומר משהו. אולי נגמר לה האוויר, אשר נשאף מבעד לאחת הזרועות הנלוות לה וננשף מבעד לזרוע האחרת. כך מהדהדים בתוך החרוט תדרים נמוכים, מקרקעים, וכך הם בוקעים מפיו וממלאים את החלל כזרם תת–קרקעי המשרה רטט.
מוקד שני מכיל שלוש דמויות. שתיים נראות כחיות עשויות חרס. הן ניצבות בשתיקה ליד מעין טריפוד: שלושה ראשים בגבהים שונים, כאילו היו בני משפחה אחת הנשענים זה על זה. פיותיהם פעורים לרווחה, ובמרכזו של כל אחד מעין לשון חניתית, מחודדת. מכל לוע בוקע קול במנעד תדרים משלו, אשר מספק לו צבע ואופי משל עצמו. המקצבים קטועים ומתארכים. הם ניחנים במחזוריות שאינה חופפת, ולכן מצטלבים בכל פעם במקום אחר. הסאונד המתמשך הוא כמו תקווה לזמן אחר, סיכוי לאין–סופי, להיחלצות מן הליניארי. במחזוריותם הבלתי מחזורית, הקולות משבשים את הזמן הכרונולוגי ומעלים את שאלת הזמן עצמו, שבעצמו אין לו אפשרות "להיות בזמן".
במוקד השלישי, שלושה "זנבות" מתעקלים בוקעים מן הקיר, הולכים וצרים. לידם ניצב חרוט שנראה כאילו צמח מהרצפה. מול אלה מזדקרים מתוך הקיר (או התקרה, בהתאמה) ארבעה חרוטים מחודדים, אשר מזכירים את הלשונות שנקבעו בפיות של שלושת הראשים הטריפודיים.
גם לזנבות ולחרוט פיות פעורים. תחילה נדמה כאילו הם מחזיקים בהם שתיקה מלוא הפה, אך לא: כאשר ניגשים אליהם, חשים בקול שבוקע מהם. יש להתקרב מאוד ולהטות אוזן. מכל אחד מהם בוקע שבר משפט החוזר על עצמו שוב ושוב. מי שיקשיבו לפי הסדר יוכלו לרקום במאמץ פסקה שבורה, אך גם אם נחבר את השברים לא נוכל לצור מהם אלא שברים.
ההדים שהתחבטו בין קירות הגוף נותרים הדים גם כאשר הם בוקעים ממנו. ההתקדמות אינה אפשרית. הנפרדות אינה אפשרית. היחידאיות אינה אפשרית. כל דמות היא פיסה מתוך מכלול שנפרע לבלי שוב. קרע מתוך רצף שנפרם. מפי הדמויות עולה שיר, והשיר הזה הוא קינת העבר המתעקש אל ההווה ומבקש לכלות אותו.
אולי יש בכך משום תזכורת לאופי הקניבליסטי של פעולת האבל: בשם הנאמנות לאחר שאבד, אנחנו מבקשים להטמיע אותו בתוכנו. לעכל אותו. אלא שגם הסירוב להתאבל הוא ביטוי של נאמנות. הסירוב לעכל את האחר פירושו הכרה בנבדלות שלו מאתנו. הכרה בחד–פעמיותו של האבוד ובמוחלטותו של האובדן.
"תחזרי, אני צריכה ללכת".
מוזר מה נשאר בזיכרון. מוזר שמשפט אגב, כמעט סתמי, נעשה לשריד כמעט מקודש, לממצא המשמש מפתח, אבן רוזטה של הנפש: כשאת תחזרי, אני אלך. אם לא תחזרי, לא אוכל ללכת. הקול נבלל בהד. בכל מקרה תהיה כאן רק אחת. רק אחת יכולה.
