מִפַּעַם לְפַעַם

ממערות צופנות סוד, ממעמקי חורים שחורים, מעולם של מעלה אל עולם של מטה נולדים דימויים וצורות. כתמי חושך נחים בכבדות על מצע הנייר, מאכּלים מאורות: אש, אלומת אור אלכסונית, צללי אור הבוקעים מחלונות ומחרכּים. כמו גומחות קבורה המאוכלסות בשרידי ציוויליזציה חיה־מתה חושפים הציורים חורבות ובהן עפר ואפר. על אבנים שהיו למאובני ראשים ישובות נשים המביטות אל אלומת אור, מתערטלות, תרות אחר מקום להניח את גופן או מנציחות בבואות עצמיות בטלפונים ניידים.

דימויי אבנים נמצאים ברבות מעבודותיו של אבי סבח. במשך שנים נהג ללקט אבנים ולרשום אותן כמעשה של אימון ליד ולתודעה המציירת. בחלוף הזמן היו האימונים לריטואל יומי והרכיבו סדרה רישומית של קלסתרוני־אבנים, שחלקם נשאו את שמותיהן של נשים ממשפחתו המורחבת. החיבור בין אבן לשֵׁם כרוך לבלי הפרד בטקסי זיכרון וקבורה. אך האבן אינה נוכחת בגוף העבודות המורחב של סבח רק כעדות למוות או כמאובן. אבנים הן גם מקור האש, כוח טבע על־זמני, החוצה – כמעשה אלכימאי – תרבויות ומסורות.

אחרי מספר שנים שבהן נהג סבח לרכון על רצפת הסטודיו ("אפיים ארצה", "המעשן הגדול", "נוטה להישכח") כעת הוא שעוּן אל שולחן העבודה. את הניירות הגדולים מחליפות פיסות זעירות, א־סימטריות, בעלות פינות מעוגלות. את התנועות הגדולות מחליפות משיכות מכחולים דקיקים.

סדרת הציורים, "פעם", מתקיימת במרחב מדומיין המצוי בין ראשית לחורבן, והיא טעונה באלימות שתוקה. האקוורלים כמו מתנגדים לשקיפותה של הטכניקה והם רווי צבע, דחוסים ומְאוּבָּכִים. לעיתים ציור מונח על ציור, במעין עבודת קולאז' זמני או תיעוד ארכיוני.

עיני הציור מסתכלות עליך בעיניים פקוחות, מזהירות. ממרחק, נדמה שקירות החלל הלבנים התכסו במורסות שחורות המאיימות לכלותם. במבט נוסף, קרוב, מתגלים הדימויים על פני הניירות המיניאטוריים, כלחישות הנצעקות במקום סואן. צמצום הממדים אינו מפחית מעוצמתן הפלסטית והפיסולית של הסצנות או מן הרוחניות האופפת את המראות הרליגיוזיים.

באחד מן הציורים, מחרישה המילה 'פעם' מתוך קרע של אור. ארעיותה של פעימה נושקת לנצח של פעם. בין אבנים שהתדרדרו אפיים ארצה והיו לראשים מוטלים על־פני אדמה, מבליחה המילה כגוף המסרב לדעוך.