האם אלה ציפורים? אולי אלה דבורים?
מי מזמזמות שם, מאחורי העצים!
מתחת לפני השטח הכול רוחש וגועש
מתחת לברכי משהו גדול מתרחש
גם אתם תוכלו לראות אם תתקרבו אל האש.
– דוריה שרה, מתוך "סוגדי כאב, גנים רוטטים וצעצועים מופלאים אחרים" (במקור באנגלית)
ההיסטוריה וההקשרים החברתיים של רקמה הם בעיקר נשיים, והיא לא נחשבה אמנות גבוהה, אלא תויגה כקראפט, כמלאכה. מבחינתי, כל זה הפך אותה למדיום המושלם לבדוק שאלות בנוגע לגבריות ומבני כוח.
– ערן ענבר
איזה מין גבר?
גברים וגבריות הם מסמנים מוכרים עד כדי כך שהפכו למה שחוקרת התרבות פגי פיילן כינתה "הלא מסומן". כל מערכי התרבות, ובראשם השפה, רואים בהם דבר כה טבעי, שאין צורך אפילו לסמן אותו – קל וחומר שלא להתייחס להיותו קטגוריה מובנית, המשתנה הן ברמה האישית והן לאורך הצירים ההיסטוריים והגאוגרפיים. אם במאית זוכה באוסקר, לדוגמה, מציינים שהיא אשה. אבל במאי גבר שזוכה באוסקר? זה מובן מאליו. וכך בכל שדה: במדע, בתרבות, בפוליטיקה, בכלכלה.
אבל איזה מין גבר אנחנו מסמנים? ושמא מוטב לשאול, אילו מין גברים? איך באה לידי ביטוי גבריות? איך היא נראית (ואולי עדיף לומר, איך הוא נראה)? בתוך אילו שדות כוח פועלים המושגים הללו? מה ההיסטוריה שלהם? אלו השאלות שמניעות את היצירה של ענבר ושרה ב"Center Piece" – לא בדיוק נער/ת אמצע, לא כל הדבר המרכזי, ולא במקרה מרמז מצלולית גם על שלום וגם על שתן.
החוט המקשר בין הטכניקות, הנושאים, הגישות השונות של שרה ושל ענבר בתערוכה נמתח בשימת לב ובפתיינות ערמומית. הוא מתפתל בין מרכיבים של זהות ושל הזדהות, נשזר במארגים של תשוקה והערצה, תופר יחד כוכבים ומושאי תשוקה מבראד פיט ועד ארנולד שוורצנגר – גברים–שבגברים, שתצלומיהם התנוססו על שערי מגזינים וקישטו קירות של אינספור חדרי נעורים דחוסי ליבידו – ומתגלגל גם במלאכת רקמה עדינה המנקבת את הגבריות האולטימטיבית–לכאורה, חודרת אותה פשוטו כמשמעו ומערערת את הפוזה הקשוחה. כך קורה למשל בציורים של שרה, שהגברים מטפחים בהם גנים עשויים ויברטורים רוטטים המוסווים כפרחים, ובכך מסיטים את מסכי הרצינות והטאבו וחושפים מאחוריהם עולמות משחקיים ומלאי הומור.
המחטים שנועץ ענבר והנוצות המשמשות את שרה כאשר היא מגרה–מתגרה בציוריה הן נציגות העולם המתנגד שעליו כתב ז'יל דלז (בבואו לבחון את הכתבים של לאופולוד פון זאכר–מזוך ושל המרקיז דה סאד) כי הוא "מסוגל להכיל את האלימות והעודפות של עצמו". האלימות והעודפות האלה מעוגנות באחד המושגים הכי תקניים, הכי אנושיים, הכי סטנדרטיים, לכאורה ושלא לכאורה: חוזה. אותה הסכמה בין אנשים המאפשרת למנעד רחב של מאוויים למצוא בית, שותפה, במה, יד, אטבי כביסה או מלפפון.
החוזה מאפשר להגשים חזון ולפרוש אותו כטפט על קירות התודעה והגלריה – אך בניגוד לחוזה השגור, המשפטי, זה שענבר ושרה מציגים הוא כמעט חוזה שבשתיקה, תולדה של אירוניה, פרי אזור הדמדומים שבין רצינות להתבדחות, בין הנאמר בגלוי למה שחייב להישאר סמוי.
לא פחות מכך, זהו חוזה בין קודש לחול. לא לחינם נקודת המגוז של ההצבה של ענבר היא מזבח – ולא סתם כך כלים ותלבושות פולחן מככבים בציורים וברישומים של שרה.
בפולחן המשותף, מסכת הגבריות מוסרת – וכשהיא נעטית שוב, היא מסרבת להיות אחת. הטקסיות והפרפורמטיביות מאפשרות לענבר ושרה לפרק, למתוח ולביים גברויות רבות ומתרבוֹת. כמו התצלום השערורייתי המפורסם של רוברט מייפלת'ורפ, "איש בחליפת פוליאסטר" (1980), גם הרקמות, האובייקטים, הקולאז'ים, הציורים והרישומים של ענבר ושרה בוקעים מתוך וכנגד חליפת הקודים המוגבלת של גבריות הטרו–נורמטיבית, שהיא לעתים ישראלית במפגיע.
אל מול הגבריות המיליטנטית, ההישגית והכוחנית הזו מלבלבות אופציות אחרות. כנגד ההיסטוריה הרשמית של החלוץ והצבר, של שרוליק ואחי נרקם נרטיב שמתמקד באלו שלא הלכו בשדות, לא חבשו כובע טמבל או קסדה, לא נופפו בכלי זין ולא תלו דגלים בראש התורן.
אם תביטו מבעד לפרחים ומאחורי העצים, כשם שמציעה דוריה שרה, אם תתעלמו לרגע מההיסטוריה של תיוג הרקמה כמלאכה נשית, כשם שמציע ערן ענבר, תבחינו שבעבודות שהם מציגים בתערוכתם המשותפת מופיעים דימויים רק של גברים, של גבריות, של גבריויות. כל מיני. העלילה שנרקמת פחות בינארית ובטוחה בעצמה, יותר סוערת ומסעירה, יותר אנושית.
אוצר: גלעד מלצר
פתיחה- שישי בצהריים 02/06
שעה 12:00
יודפת 7, הרצליה