לא המוות הוא האויב הגדול, אלא הזמן והשיכחה, המכלים את היופי. להלי מנשקת את המתים. יפיפיות שהיא מעירה. מנסה להשיב נשימה לאמא, לזוג אוהבים, לאליל רוק מקומי, לרוח הנעורים. געגוע הוא גם כאב שמחבר בין אלה שמתו לאלה שעוד ימותו, שרוקד עם הזמן אל מול יופיו של הגוף המתמעט, בתקוה להשיבו אל החיים, במשאלה שנועדה מראש להיכשל.
העמלנות של פרילינג חותרת לשלמות אך כמעט תמיד נטוע בה פגם. הצימודים המנוגדים חושפים מנעד רחב של השתקפויות ריאליסטיות ומצביעים על הקלקול שמתקיים בתוך השלמות, על אהבת המום.
כמו בפילם, כל עבודה היא פריים והצופים הולכים מקאט לקאט. סיטואציות פרוזאיות עוברות טרנספורמציות והופכות פיסוליות, תיאטרליות, כמעט
על־טבעיות. תמונות ודימויים אוצרים זכרון. את המוות אי־אפשר לשמר. כמו החיים גם המוות אורגני, בר־חלוף. המתים מתים, נעלמים ומתפוגגים. אוהביהם מסרבים להרפות, ממשיכים להיאחז בהם, לקבע אותם. אם לא בנצח לפחות בהווה.
זוג פסלי ראש ערופים – פרילינג ופדידה – ניצבים על שולחן. תמונה מחיי נישואים. עשרים שנות חיים משותפים יצוקות במופע נטורליסטי אלים ומהפנט הלוכד את כוחו הסמוי של הזמן. עיני בני הזוג עצומות. הם ישנים, חולמים, נדמים כמתים. הראשים על השולחן כמו טבע־דומסטי, כמו שתי ואזות מחכות לפרחים, כמו סיפור אהבה.
מסורות העתקה ושימור פניהם או גופם של המתים – החל בפסלי הפרוטומות בעת העתיקה ועד למוזיאוני השעווה העכשוויים – התפתחה מהצורך להשאיר את המתים ׳קרובים׳ לחיים, להתבונן בהם ללא מורא. יציקתם של פסלי שעווה הקלה מעט על אימת ההיעדר, הקהתה את הגעגוע והיתה למיצג מת־חי המפצה על האובדן. פסלי הראש האדירו וקיבעו את דמות המת, גם בהיותה דוממת, בנוכחות החיים. אולי האמינו שישוב. הפסל הפך להיות מזוהה עד לבלי הפרד עם מושאו. הריאליזם ביטל את החקיינות, הקיטש, האימה והמבוכה, פינה ועדיין מפנה מקום לכמיהה אל האובייקט. כמעט כמעט הדבר עצמו.
פסל נייר־פנזין גדול ממדים משתלשל מהתקרה כמו נשל, מרחף בחלל, חושף ומסתיר את שדה הראייה סביבו. ידיהם של גבר ואישה, עטויות קעקועים, מתפתלות על גוף הפסל. הידיים אחוזות זו בזו ומשלימות, אולי, את הגוף החסר של שתי הפרוטומות הערופות.
גיטרה חשמלית, מחווה לגיטרת הפרספקס ׳פלאשי־טראשי׳ של צ׳ארלי מגירה, יצוקה בשעווה. להט הנעורים, אש האהבה, הופעות בלתי־נשכחות, אירועים שהפכו איקונים. וגם, אקורד סיום אחרון, ירידה מהבמה, חזרה אל הבמה ושוב סיום ואחריו גיטרות מוטחות על רצפה, נשברות לרסיסים, וסוף. כל אלה נאספים לדימוי יחיד, אובייקט שעווה. נר נשמה לתמימות, לנעורים האבודים לנצח. וגם, באבחה אחת גדיעה. מסרסת, ממיתה.
בשולי התערוכה, נסתר כמו לב, תצלום קטן. כפות ידים נחות זו על זו בהצלבה. על מפרקי האצבעות רשומות בעט שתי מילים – לאב הייט. אלה הן כפות הידיים של אמהּ של פרילינג, שהלכה לעולמה. נוכחותה פועמת גם כשהיא איננה. התצלום הוא כמו שער זעיר בין חיים למוות, בין המואר והמוחשך.
ושם, היכן שהתערוכה מתחילה להחשיך, מתרחשים שני מופעים ביזאריים, כמעט על־טבעיים. שקית תפוצ׳יפס מתרוממת ומסתחררת קלות מעל שפת הפדסטל.
בסמוך, קם לתחייה גיבור אלמותי־נצחי, אלביס הישראלי, צ׳ארלי מגירה. פניו נגלים ונסתרים, מהבהבים כמו בפאטה מורגנה, מרצדים ומנצנצים, ניגרים באדום־כתום־צהוב. צלילי ׳דרון׳ נמסכים חלומיים, אינסופיים ומתמשכים כמו שקיעה מתוקה, הד רפאים עמום, שיר ערש לצ׳ארלי ששר, וצעק בשקט בשקט.
לא המוות הוא האויב הגדול, אלא הגעגוע.
