רחוב הוא מרחב של מעבר. ריטואל אנושי שמתנהל מעצמו. זירת אירוע המזמנת מפגש שרירותי של זרים בתנועה. ה"יחד" שלהם כמעט מקרי. לרוב אינו צפוי. לפעמים נותרים ההולכים אדישים זה לזה. לפעמים תנועה של אחד משפיעה על אחרת.
הרחוב, אם תרצו, הוא חיים בזעיר אנפין: רצף של מעברים ממרחב למרחב, ממקום למקום, מתקופה לתקופה. שרשרת של טקסי מעבר על חוט הזמן.
הפסלים שרותי דה פריס הציבה בחלל המשכן – קבוצה של דמויות אוטונומיות, שנפגשות–לא–נפגשות באירוע פיסולי חידתי שאינו מציית לכל סדר מוכר – שתולים בתרחיש סטטי, במרחב של אי–הכרעה. תחביר היחסים ביניהם הוא תחביר הזיקה בין עוברי אורח. בין המשתמשים ברחוב. הם דוממים, אך אילו היתה דה פריס מנפישה אותם, ודאי היו הולכים והולכים והולכים (התנועה היא מטבעו של האדם. הוא ממשיך ללכת עם מטרה או בלעדיה, עם יעד או בלעדיו). אבל גם אם יפנו בכיוונים שונים, יש משמעות לעצם התקבצותם הרגעית יחד.
דה פריס נענית לתביעת ההשתייכות המדומיינת של יציריה על ידי כך שהיא מרכיבה עבורם קולקטיב ארכיטיפי וממקמת אותו בתוך מודל ארכיטקטוני אוטופי. התוצאה היא ספק תצוגת אופנה וספק חלום, סצינה תיאטרלית או הומאז' למצב קיומי. צמד טרוריסטים, אפיפיור, שוטרת, פרחה, בלונדינית, מנקה רחובות, איש–שעוֹן, איש–סולם, רב סחבות ואשה–הליקופטר – אלה רק כמה מן הדמויות המאכלסות את ה"מחזה" נטול העלילה שלה, שאין בו הבחנה בין דמויות ראשיות ודמויות משנה. לכל אחת תפקיד.
בבסיס האסמבלז' הפיסולי שמעמידה דה פריס עומדים חיבורים ספונטניים ומהירים בין חומרי גלם ואביזרים שקנתה בחנויות הכול–בדולר לבין ג'אנק שאספה ממדרכות העיר וגררה אל הסטודיו שלה. שם, בקומת המרתף, ללא אור טבעי או אוויר צח, כמדענית מתוך סרט אימה ישן, היא מרכיבה יצורים אנושיים מפסולת אנונימית (אך שימושית) שנפלטה אל הרחוב.
הפסלים האנושיים הללו לכודים בין ריאליזם לפנטזיה. הם ממתינים, מי בגפו ומי בזוג. אין להם כיוון ולא מטרה. הם כבשים התועות בלא רועה. הם שואפים אל החוץ, אך תקועים במקום, בשומקום, בכלמקום.
הם מנסים למצוא משענת, עוגן, נקודת אחיזה בשתי–וערב של זמן ומרחב. ובכל זאת, איזה מין משכן יכול לכונן לעצמו מי שרוצה גם להישאר וגם ללכת, גם לעגון וגם לנדוד?
ההתנגשות בין הסטטיות של האל–מקום לבין מציאות התובעת תנועה בלתי פוסקת והשתנות מהירה היא כמו תאונה חזיתית. הדמויות שבתערוכה הן קורבנות התאונה הזו, שתקעה אותן במקום ובזמן.
מחוות הגוף הפיסוליות חדות וקפואות: בהייה, כריעה, תפילה, הרכנת ראש. יש רק מוקד אחד של תנועה וסאונד בתערוכה, והוא נמצא בעבודת אנימציה המוצגת על מרקע הטלוויזיה ב"סלון" של אחד הפסלים. עבודה זו, בפעם החמישית שפגשתי אותך, מגוללת סיפור אהבה בחמש מערכות בין אשה ואיש המרחפים בחלל רווי צורות לצלילי מוסיקת אמביינט, כמו ניצבים בקליפ שמח לשיר אהבה עצוב. היא והוא, ביחד ולחוד, נודדים עם מזוודות, בדרך לשומקום ומשומקום. גלגלי עיניים שחורים מתגלגלים בדמעות, איברי הגוף נשמטים, שניים נעשים לאחד, אחד ללא–כלום.
כמו חיה התוחמת טריטוריה למען צאצאיה, דה פריס מעמידה לפסליה משכן בתוך משכן. היא משתלטת על המבנה מבפנים ומבחוץ. היא משחקת עם כפל המשמעות של המונח "משכן" כאילו היה רכיב פונקציונלי במיצב. היא טוענת אותו במשמעותו הביתית – חלל שנועד למגורים – ולצד זאת מיישמת בו פרקטיקות של משכן במשמעותו הדתית–פולחנית. הטשטוש בין שתי הפונקציות מגביר את תחושת ההזרה, וזו אף מתגברת ביתר שאת לנוכח השימוש שעושה דה פריס בחומרים ריאליסטיים ויומיומיים. הניגודים מוסמכים זה לזה בחלל הפיזי ובחללי המשמעות: כורסה ומרקע טלוויזיה ניצבים מול מזבח ומיני מנחות; ציור גדול נסתר מאחורי וילון הרומז לחלון בחדר מגורים, אבל גם לארון הקודש; מחסן הגינה המודולרי (סמל הבורגנות הכפרית) שהציבה בחצר המשכן הוא ספק חדר עבודה או בית מלאכה, ספק אתר פולחן.
דה פריס מלבישה את החלל כשם שהיא מלבישה את הפסלים. כך היא חוצצת בין המבנה הממשי לבין המשכן המטאפורי, מסמנת ותוחמת טריטוריה. בית. דימוי מתפקד כארכיטקטורה; ארכיטקטורה מתפקדת כדימוי. המשכן לובש מראה של אתר התכנסות שבטי, כזה שסדריו חדשים וייחודיים לו: טוטמים אנושיים המזדקפים אל התקרה, עבודות קיר התלויות כמזבחות, אובייקטים המתפקדים כאוסף קמעות.
עבודותיה של דה פריס נגועות במתיקות, עלגות ורישול מכוונים. תחושה מבשרת רע שורה עליהן, כאילו מתחת למעטה הצבעוני והמשעשע רוחש דבר. לא אסון מונומנטלי, רק פתולוגיה מתמשכת של חרדה שגרתית, נטולת שיא.
מבחינתה של דה פריס, המלאכה עצמה (האוּמנות, ה-craft) אינה רק פרקטיקה שימושית, אלא גם עמדה פוליטית, אתית ואסתטית. באמצעותה היא ממפה את האינטימי, הסינגולרי והאינדיבידואלי – ומולו את הקולקטיבי וההמוני (ה-mass production). את העשייה האמנותית שלה לא ניתן לסכם בהגדרה יחידה. היא פסלת, ציירת, קולאז'יסטית, תופרת, מעצבת גרפית ואנימטורית. הריאליזם שלה הוא פעולה ותגובה הדדיות של מדיה, חומרי גלם, תרבויות, מסורות, מקורות השראה והשפעות. היא נוברת בשכבה המיידית של תרבות הצריכה, חותרת אל מתחת לפני השטח שלה ומשדכת אותה למיתוסים, לאמונות תפלות, למאגיה, לאופנה, לפופ, לפאנק, לעולם גיבורי–העל, לאובססיות ולקלישאות. חוסר ההיררכיה, כושר ההמצאה והגישה האד–הוקית כלפי מעשה האמנות הם ערכים הניצבים ביסוד אמנותה ומגדירים אותה. זו אמנות שניזונה מאובססיה של אספנות, אגרנות וצבירה. אמנות המשרטטת תרבות אלטרנטיבית ויוצאת נגד המתודות המוכרות, אך לא עושה זאת בהתרסה, אלא בהשתאות ובשמחה על היפוך היוצרות ועל האפשרות להטעין ג'אנק מהרחוב בחיים חדשים, ליצור ריבוי משמעויות חדש מתוך הדל, המשומש, המיותר.
בסטודיו, ההתמזגות הטוטאלית בין האמנית לפסליה מקבלת ביטוי מצמרר. לצד המדפים, תלוליות החומרים, הקופסאות וכל היתר, מקיפים את דה פריס גם היצורים הכמו–אנושיים. היא הופכת לאחת מהם – ובת–דמותה, אשה עם קוקו שחור ארוך המעניק לה כוחות–על, מופיעה בציורים ובעבודת האנימציה.
מבחינה היסטורית, הזיקה בין עבודתה לבין התרבות הפופולרית ומוצרי הצריכה האופייניים לה מעלה על הדעת את ההיסטוריה של תנועת הדאדא, את הרדי–מייד של דושאן, את הפופ–ארט ואת תפישת "דלות החומר" המקומית.
בשאיפתה להוריד את הנשגב אל מפלס הרחוב, כמו גם בבחירה שלה לעבוד עם חומרי גלם בנאליים ויומיומיים, דה פריס היא גרסת המאה ה-21 לדלות החומר. "דור 3", אם תרצו. בחירתה בשיירים ובשוליים נסמכת על היקסמות פנטסטית, מידבקת, השואפת לחלץ מן החומר הפשוט והנמוך עומק תרבותי חדש. מה שמושלך ככלי אין חפץ בו שב ונעשה יקר המציאות – חפץ כפיה.
