עבודותיי מוגדרות כמעט לרוב כמיצבים-תלויי-חלל והן מושתתות על היחסים בין גוף לחלל המכיל אותו. באמצעות חקירה פיסולית פורמליסטית שמייצרת פרדוקסים בתוך המרחב אני מנסה לגעת בחוויות ביוגרפיות ולהעלות שאלות בסוגיות של זהות ומקום
בתחילת דרכי האמנותית התמקדתי בסוגיות הקשורות למושג בית. הפיסול שיבש את חלל התצוגה וברא בתוכו כעין כיסים של חלל חדש ובו אלמנטים הלקוחים מסביבות ביתיות. שילובם של אלמנטים דומסטיים אלה בתוך חלל התצוגה יצרה חוויה של הזרה צורנית ומרחבית – סביבה שהיא בו זמנית חשופה וחסומה. החללים הראשונים שיצרתי נולדו מתוך זיכרון ילדות והוטענו במתח שנוצר מהכלאה בין מקום פרטי – לרוב מחבוא כלשהו – לבין מקום ציבורי. בהמשך נעשו עבודותיי מופשטות יותר, תוך התייחסות לצורות ולמבנים גיאומטריים, כסוג של מינימליזם מונומנטלי. בעבודות אלה פעלתי מתוך תחביר שמיזג בין שפה צורנית אוניברסלית שמקורה במינימליזם המודרניסטי ההיסטורי לבין סממנים לוקאליים וביוגרפיים עכשוויים מובהקים.
אני עובדת עם חומרים טעונים כאשר עצם המפגש בינם לבין פעולה גופנית אינטנסיבית יוצר חלל חדש. מעניין אותי ליצור מצבים שבהם מתקיים מתח בין צורה גיאומטרית, מתוחה, מינימליסטית, לבין חומר רך, נשפך, ומפתה שנותן לצורה מרקם אורגני, כמעט חייתי. מתח זה מתקיים בחומרים שאני משתמשת בהם, חומרים תעשייתיים במהותם אך בעלי תכונות אמורפיות. לרוב אלו חומרים שחורים כדוגמת גומי תעשייתי, לינוליאום וזפת: חומרים רעילים המפיצים ריח רע, תוצרי פסולת שאינם ידידותיים לסביבה. המפגש בין חומרים אלה לבין החלל מחלץ מהם איכויות סמויות, התקשחות שהופכת לרכות, חנק שיוצר חיים חדשים.
למראית עין עבודותיי עשויות להיראות פורמליסטיות, מנימליסטיות וקרות מבע, אך השהייה בהן חושפת את חושניותו של החומר, את עקבות הגוף שנשתמרו בו, את הפעולה שנעשתה בתוכו ואת הדואליות שמתקיימת בו: איפוק מול אובססיביות, קושי מול רכות, גיאומטריות מול אורגניות אני שואפת לכך שהשהייה בחלל תביא את הצופה למצב מנטלי של התכנסות והתבוננות, ובתוך כך לחיבור עמוק יותר בין גופו למרחב.
