לאורך השנים, שי איגנץ הולך ומרחיב את צילום הדיוקן כקטגוריה, כסיטואציה וכפרקטיקה. בתערוכות, בספרים ובהצבות הצילומיות שלו מן השנים האחרונות אפשר לזהות מהלך של חשיפה (לכאורה) של המפגש הצילומי – ה"סשן" – על פרטיו ומשמעויiתיו. לראשונה עבור האמן, התערוכה "ג'ו" מורכבת מעבודות וידאו בלבד: סרטים קצרים שבכל אחד מהם דמות אחרת נעה, פועלת ומתנהגת בתוך מפגש–צילום. זהו צעד נוסף במהלך רב–שנים המתרחש בעבודותיו של איגנץ, ואת התערוכה הנוכחית אפשר גם לראות כסרט אחד ארוך.
הסלון, המיטה, חדר המלון, הבית – אלה אזורי ההתרחשות המרכזיים. המצולמות והמצולמים נוכחים שם למשך המפגש, שרק תנאיו ממסגרים אותם. אין זה מפתיע שאיגנץ עצמו מופיע בעבודות הללו יותר מאי פעם, ושקטעי שיחות בינו לבין המצולמים צצים בחלק מהסרטים. הדינמיקה של יחסי הכוחות בין הצלם למצולמ/ת תמיד מורגשת, אבל היא גמישה ומשתנה, ולעתים אפילו בלתי צפויה.
בלב המהלך של הרחבת צילום הדיוקן בעבודה של איגנץ ניצבת שלילה של העיקרון הטיפולוגי, האופייני כל כך לז'אנר הזה ולצילום בסדרות בכלל – לא מצטבר כאן "פסיפס", אין מסקנה סוציולוגית, אין עיקרון מסדר ומקרקע. להפך; העבודות נובעות ממחויבות טוטאלית לייחודי, לנבדל, לספציפי. האינטימיות הצובטת שמאפיינת אותן לא הייתה נוצרת לולא המפגש במופעו הנוכחי ולולא החופש והחשיבות שהאמן מעניק לפרפורמטיביות הייחודית של כל אחד ואחת מן הדמויות.
המחויבות הזאת מתחזקת הודות לניתוק של הדמויות והסצנות מהקשר או הסבר: הדמויות מתנהלות מחוץ לזמן, מחוץ לזרם החיים החברתיים. אנחנו מכירות אותן בשמן הפרטי. אין מסגרות מלבד זו של המצלמה, אין סיפור או רקע הממקמים ומנרמלים. הדעת לא נחה. המפגש של הצופה עם העבודה הוא הסתעפות של אותו מפגש ראשוני, שחומריו ערוכים כעת לפגוש באדם נוסף שאין כמותו. גם הוא משוחרר כעת מן ההקשר וההסבר ומוזמן להתמסר לייחודיות הרגע על כל פרטיו.
"ג'ו" שבכותרת התערוכה היא ג'ו גוסטין, נשיאת ויצ"ו מלבורן, אוסטרליה, שהפכה למצולמת קבועה של איגנץ בעשור האחרון. את נשות ויצ"ו, חברותיה, הוא צילם בסדרה ידועה שכונסה לתערוכה ולספר ("נשות ויצ"ו, מלבורן, אוסטרליה", 2009-2010). ג'ו מופיעה בתערוכה זו בסצנת בית מלון אינטימית, מלאת חיים ומתח. היא הלכה לעולמה בשנה שעברה והתערוכה מוקדשת לה.
לאה אביר
